עכשיו חמאם אל מליח על כוֶונת הגירוש

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
סופיה (מקבוצת מלווי רועים), רחל א' (כתבה)
04/10/2024
|
בוקר
Jewish Terror

היינו בחמאם אלמליח, הקהילה שבימים אלה הפכה להיות מוקד חדש להתנכלות של המתנחלים והצבא. כפי שכתבתי בדוח הקודם, נראה שהתוכנית המתנחלית מתקדמת בכמה ערוצים.
המאחז החדש שקם באזור חמאם נועד להפגין נוכחות מול קהילות הרועים שבקרבתו. לאחר שתושבי אום ג'מאל ברחו מהמקום, הגיע תור חמאם. למרבה מזלם, מתנדבים של ארגון בין לאומי הגיעו בזמן הנכון  ומלווים אותם למרעה, וישנים שם בלילות (נוכחות מגינה).

בינתיים אפשר לראות איך המתנחלים מתקדמים בהשגת המטרות שלהם. לאט ובהתמדה הם מגבירים את הפעילות שלהם. מסתובבים עם מכונית של הרבש"ץ או של הצבא, לפעמים אפילו במכונית מַשְטוּבָּה (רכב גנוב או שהורד מהכביש), שהמספר שלה מקדימה שונה מהמספר שמאחור. לפעמים נכנסים בתוך העדר, לפעמים מביאים את העדר לשתות מהמעיין שזורם ליד הכפר. כאילו מותר להם להיות בכל מקום ולעשות כל דבר. וכל יום הם מודיעים לרועים על הגבולות המותרים להם לרעייה. בפעם הראשונה זה 200 מ' מההתנחלות, למחרת זה 800 מ' מההתנחלות וביום הבא כבר לא נשאר מקום למרעה.
לפני יומיים התנפלו על מתנדבת בינלאומית, חטפו לה את הטלפון מהיד והכו אותה.

בשלב הבא הם מתחילים עם האיומים. הילדים פוחדים בלילות. והגברים כבר סהרוריים. לא ישנים. כולם מחכים לרע שהולך לקרות. שמעתי על אבנים שנזרקות בין הצדדים. קבוצות של גברים מתארגנות מכל צד.

מדרום לכאן, בחמרה, המתנחל משה המוכר לרע עושה תמרונים לכיוון משפחות רועים שגרות שם.
ובמרכז יש קהילה שסובלת ממאחז שיושב ליד התנחלות בקעות.

את כל האינפורמציה הזאת שמעתי היום מהרועים. כולל הקדמה של סיפור החיים שלהם שכולו גירושים משנת 1948 והלאה. "נולדתי במסאפר יטא Msafer Yata. בשנת 89 גירשו אותנו משם והגענו לבקעה. לא ברגל, במכוניות ובמשאיות שלקחו את העדר ואותנו. ופה גרשו אותנו ממקום למקום. התעוואדנו. התרגלנו..."
בחמאם הם יושבים כבר כמה שנים טובות, אחרי שישבו באזור משכיות בשנות ה 90 ואז עברו מערבה לאזור חמאם אל מליח.
ב 2017, קם המאחז של אורי ליד משכיות, ואחריו המאחזים האחרים (צורי, עשהאל, דידי, משה ומי עוד) ויחד איתם הגבלת שטחי המרעה, בניית גדרות חוסמות מעבר, ואיומים והפעלת אלימות ועד גירוש בפועל שנעשה בימים אלה ממש.

היום, חג ליהודים ומסיק לפלסטינים, היתה הדרך לכל אורכה ריקה ממכוניות. אנחנו בכביש, עם ההרים היורדים למטה והשמים למעלה. אח! איזה מראה. בקעת הירדן לקראת הגשמים, אדמה חומה אחרי חריש, מחכה לגשם ולירוק שיבוא אחריו. אח! הכל היה יכול להיות אחרת.

פעם ראשונה שלי בבקעה היתה עם רינה, שהתכוננה לקראת ניתוח ברך, ובקשה שאחליף אותה.

https://youtu.be/Xq9yj22poWg