פרעון: פגישה עם שני פלסטינים אמיצים
פגישות עם שני פלסטינים אמיצים שלא חוששים להביע את דעתם בקול גדול.
קבעתי פגישה עם ס' מפרעון שבעבר הקשר אתו היה רצוף ולאחרונה קצת נותק. מחסום פרעון 708 נפתח 3 ימים בשבוע (א', ג', ה'), 3 פעמים ביום, לרבע שעה כל פעם (8:00, 12:00, 16:00). החיילים נוהגים לאחר והחקלאים ממתינים בחום ובקור שעות ארוכות. הבוקר נפתח המחסום בשעה 8:45 במקום ב – 8:00. אז למה ס' הפסיק להתקשר אלי – על כך בהמשך.
בפרעון חיים כ- 5,000 איש. 2,000 איש עברו לחיות בחו"ל ובתיהם נשארו ריקים.
יש להם כ-4,000 דונם.
ב-2009, בעקבות עתירה של התושבים, הורה בג"ץ לשנות את תוואי הגדר. במאי 2011 החלו העבודות,וב-2013 הסתיימו . בעקבות הזזת הגדר 1,400 דונם נמצאים בתוך אזור הכפר ול-2,600 דונם התושבים מגיעים דרך מחסום פרעון 708.
בבלדיה בבקשות לאישורים מטפלים שנים : ג' ו- ס'. השנים עובדים במקומות עבודה אחרים, את עבודתם בבלדיה עושים כנראה בהתנדבות ולכן עסוקים ומוכנים לפגוש חברות שלנו (דיאנה) בערב, אחרי השעה 18:00 או בשבתות. מחודש אפריל 2018 הוגשו למעלה מ- 200 בקשות. התקבלו 3 תשובות. באחת נתבקש העותר לחלק את הקרקע בין היורשים ולרשום אותה בטאבו. מהמוקד להגנת הפרט בירושלים נאמר להם לא לחלק את הקרקעות. אנשי המת"ק הפלסטיני התחילו לכתוב בראש נייר המכתבים "מדינת פלסטין". ישראל מרשה רק לכתוב הרשות הפלסטינית ומחזירה כל בקשה שהוגשה לה על נייר עם "מדינת פלסטין". כך נמשך מעין משחק פוליטי בין שני המת"קים ובינתיים הפלסטינים ממתינים לקבלת אישורים ואינם מעבדים את אדמותיהם.
עם קום המדינה ערבים תושבי ישראל היו בעלי אדמות בגדה. כיון שלא היו יכולים לעבד אותן נהגו להשכירן. כולם הכירו את כולם ולא נזקקו לקבלות. כעבור שנים כאשר בעל אדמות נפטר האפוטרופוס לקח את האדמות והשכיר אותן לפלסטינים. כאשר נפטר השוכר דרשו מבנו סכום עתק עבור כל השנים שאביו השכיר את האדמות (ללא קבלות). ס' הוא המנהל הלא רשמי של פרעון. עם כל בעיה כולם פונים אליו. הוא בן בית במת"ק הישראלי כי הוא מטפל בבעיות של כולם. אבל ס' התעייף וחבריו אכזבו אותו. כאשר הוא הכריז על שביתה בודדים הגיעו לגדר. (היינו שם איתו...) כשהיתה ישיבה עם נציגי המת"ק הפלסטיני וקצינים ישראלים הם שתקו. הוא הפסיק להודיע לי על איחורים בפתיחת השער והפסיק "לנהל" את ענייני פרעון. אבל יש גם נקודת אור בחייו – הסירו לו את המניעה והוא אפילו לא יודע למה. שנים רבות היה מנוע שבכ והיום מותר לו להגיע לכל מקום בארץ חוץ מאשר לאילת. (למה?) בנו החי בפרעון רשום בתעודת הזהות של אימו החיה בקלנסואה ושהוא בשבוע שעבר אושפז בבית חולים מאיר (אחרי תאונת דרכים), ס' ביקר אותו כל יום.
למדתי אתמול שיש בפרעון 3 שערים
בגדר ושלושתם הם מחסום 708. כאשר החיילים מגיעים הם פותחים את שלושתם.
נפרדנו מ-ס' ונסענו למחסום חבלה – מס' 1393. השער נפתח בזמן התנועה היתה דלילה והבדיקה לא נעשתה בביתן הרגיל אלא תחת הסככה. כל מי שמגיע עובד מיד. כלי רכב כמעט ואינם.
בחופשה מבית הספר הילדים מתגיסים לעזרה
סוסים פצועים מג'לג'וליה ומקלקיליה מגיעים לחבלה לוטרינר לטיפול. הפצע ברגלו של הסוס פתוח ונראה ממש רציני. רפואה שלמה לסוס.
שיחה עם ע' במשתלה. החליפו את הצוות במחסום אבל אין שינוי במצב כי אסור להם להעביר סחורות. כל המשאיות עם השתילים היו עוברות בשער החקלאי אך הוראה חדשה בלתי הגיונית אוסרת עליהם לעבור עם מטענים גם לא עם שתילים. ו-ע' שואל : מה הם רוצים?" במחסום אליהו בודקים כל מכונית, טנדר, משאית וכו' בדיקה קפדנית המאלצת את הפלסטינים להמתין שעות. המטענים מפורקים עם מלגזה, כל משטח מורד מהרכב ואז מגיע הכלב המאולף לרחרח. ע' אומר " המעבר שלי תלוי בכלב. ואם הוא רעב, מרגיש לא טוב ..." התירוץ הוא כמובן ביטחון אבל מעולם לא היתה הברחה במחסום חבלה. טוענים הקודקודים כי לא היתה תפיסה כי לחיילים אין אמצעים רציניים לבדיקה.
אחראי מעברים ק' הגיע לביקור אחרי שקבל את מכתבה של חנה. באותה שעה הבדיקות התנהלות בזריזות וביעילות. למחרת חזרו המאבטחים האזרחים לעבודתם היסודית והעיכובים במחסום חזרו. מה שעשו בעבר 10 חיילים היום עושים 30 אנשי הבטחה. ועל ההשקעה בפיתוח הסביבתי כבר סיפרנו. פה לא חוסכים.
הפלסטינים מרגישים שמטפטפים להם רעל שהולך ומצטבר בגופם עד למותם.
ע' נשבע שלעולם לא ישתף פעולה עם השב"כ הישראלי.
ומה באופק ? לדעתו סגירה סופית של מחסום חבלה.