מת"ק עציון: הפלסטינים כבר רואים בנו מטרד

כעת אנחנו נוהגות להגיע למת"ק בשעה מאוחרת יותר. אבל אתמול כשהגענו באחת בערך, גילינו ששבעה פלסטינים שנקראו לחקירה עדיין מחכים לתורם להיכנס למשרדים. יותר ויותר ברורה ההתנגדות של פלסטינים לדבר איתנו ולענות על השאלות שלנו. משהו באווירה רומז שאיכשהו 'האח הגדול' מקשיב. כולם המתינו שם מתשע בבוקר. אנו עזבנו בשתיים אחה"צ. שאלנו אם נוכל לקבל מספר טלפון של אחד מהם כדי לברר אם בסופו של דבר נקראו פנימה או נשלחו הביתה ונאמר להם לבוא למחרת, אבל איש לא הסכים לתת.

לא ברור לנו מה גרוע יותר – חשכת חדר ההמתנה, שרק אור יום מאיר אותו, או החושך המוחלט של אזור החלונות.  פה ושם מישהו ניגש ודפק על זרועות הקרוסלה בכניסה למשרדים וקרא 'חייל, חייל!' אבל לא נענה.  לאחד יש אישה בירדן ומזה חודשיים שהוא כבר לא מורשה לבקר אותה כי הוא 'מנוע גשר'. בתחילה הוא היה מוכן לדבר, אבל אז נסגר בפנינו ויכולנו לחוש את כעסו ואת הפחד לדבר. העסק שלו בירדן. איש אחד אמר לחברו (ולא ידע שאנחנו מבינות קצת ערבית) שאנשי ארגוני זכויות אדם שמגיעים 'משגעים אותם'. שפת הגוף של הממתינים שידרה אדישות מוחלטת. ואולי הנמר מתכונן לקפוץ? עזבנו בתמיהה.
אנחנו מגיעות לשם כדי שהפלסטינים יראו שיש לפחות מי שצופים על המצב שלהם ומדווחים עליו, אבל אולי מצד שני זה רק מרגיז אותם יותר כי אנחנו לא מסוגלות באמת לעזור להם. גם כתיבת הדוח דורשת משנה זהירות כי אולי אפשר לזהות אותם ואז להשתמש בזה נגדם.

הצלחנו להעלות חיוך אצל של שני צעירים ששאלו את שלומית אולי היא יכולה לטלפן לחיילים, והיא אמרה שקל יותר לצלצל לאלוהים מאשר למת"ק...

אנו כותבות את הדוח בתאריך של רצח רבין ובבוקר הבחירות בארה"ב. עשיתי טעות והקשבתי שוב לפיליפ רות הקורא את "מזימה נגד אמריקה", על עליית לינדברג לשלטון. שלומית ואני סיכמנו שאנחנו חוזרות מהמשמרת בתחושת אופל וחשש. זה בטח נשמע מלודרמטי, אבל כאילו נשאנו איתנו הביתה את איום חדר ההמתנה במת"ק והחלונות שם. ואנחנו שואלות: מה יותר גרוע? להיות קורבן או לדעת שאת שייכת למקרבנים? ואז היזכרנו לעצמנו שאנחנו חוזרות לקיום "נורמלי" של אוכל, חשמל, מים ורווחה.

בדרכנו בחזרה, ראינו לפחות 6 או 7 שטחים בהם מתבצעת עבודה להרחיב את כביש המתנחלים. בכל שטח כזה המון מכוניות פרטיות, טרקטורים, דחפורים, מנופים – כולם מחכים בסבלנות לשרת את אדוני הארץ.