בקעת הירדן, פסאיל

בשלב ראשון לקחנו ליריחו את מרים העיוורת (כבר למחצה) לקבל זריקות בעיניים. מכיוון שהגענו מוקדם נסענו לפגוש את גיא הירשפלד שליווה רועים באזור אל עוג'ה, כשהוא מגן עליהם מפני המתנחל המתעלל עומר עתידיה וחבריו מהמאחז מבואות יריחו. הגבעות הירוקות היו מנוקדות בעדרי הבדואים המתגוררים שם עשרות שנים, מאז שגורשו מהנגב, ורק הבנייה המאסיבית היהודית, מטעי הזיתים שלהם והמסעדות, פוצעים את הנוף הפסטוראלי.

נכנסנו ליריחו מהצד המזרחי, הבלתי מוכר לנו, ונזקקנו להוראות נסיעה אותם קיבלנו מהתושבים בחיוך רחב ומזמין.

לצערנו, בגלל מחלתה, תזדקק מרים לעוד זריקות, למרות שמצבה השתפר מאוד. קורע לב לראותה נכנסת למרפאה בביטחון רב ויוצאת ממנה כאובה ומגששת את דרכה בעיוורון מוחלט, כמו שהיתה ביום שהכרנו אותה כאשר צה"ל הרס את ביתה. לאחר שעה ואקמול היא הרגישה טוב יותר.

בפסאיל 8 ימים קודם, הרס המינהל האזרחי (הזרוע של הצבא שתפקידה לפגוע באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית) מבנה ובאותה הזדמנות חתכו (בכוונה או שלא בכוונה, תוך כדי הריסת המבנה) את הצינורות הדקים אשר מספקים מעט מים (אחת ל-4 ימים) לשבע משפחות, כולל משפחותיהם של מרים, תחריר והגר מיודענו. שבע משפחות נותרו ללא טיפת מים!! (שימו לב בתמונות כמה דקיקים הצינורות אשר מספקים מים למשפחות של מעל 10 נפשות כל אחת, וזאת לעומת אלפי קוב מים שמסופקים להתנחלויות בסביבה).

נסענו לאזור שממזרח לפסאיל – שטח אש ששימש את הפלסטינים לרעיית צאן. לפני כמה חודשים התלוננו הרועים שלא נותר להם מקום לרעות בו, כי המתנחל מהמאחז מלאכי השלום שבראש ההרים מגיע עם עדרי הבקר והצאן שלו ומגרש אותם באיומי נשק או מזעיק את הצבא, שמגרש את הפלסטינים בטענת 'שטח אש'. בעבר היו הפלסטינים רועים באזור למרות שכל השטח הנרחב הוא שטח אש, בהסכמת הצבא, או אולי בהעלמת עין, ורק כאשר הצבא רצה להתאמן שם (דבר נדיר כשלעצמו) הוא הודיע להם והם נמנעו להתקרב לאזור. היום אומר המתנחל – "כל השטח , ממעלה אפרים ועד אל עוג'ה – שלי הוא !!" (כמובן שזו שטות מוחלטת, אבל מה יכולים הרועים לעשות?). היום ראינו פה, על מורדות הגבעות, עדרים רבים של פלסטינים ולא ראינו את המתנחל, אם כי בשטח יש סימנים רבים לנוכחותו. בפעמים קודמות ראינו אותו בשטח על הטרקטורון שלו עם הסוסים והפרות.

מה שכן ראינו זה שהתנחלות תומר השתלטה על שטח נוסף, הקיפה אותו בגדרות תיל משונן, ומאחורי התיל מכשירה אזור עצום להרחבת היישוב. בהמשך עברנו ליד התנחלות פצאל ושם ראינו את אותה הבנייה המאסיבית. כמעט בכל ההתנחלוות שעברנו בדרך ראינו בהמשכן בנייה והשטלטות נוספות על הקרקע. ליד התנחלות עלי, בראש כל הר אחרי הר הרחבה נוספת של עלי. מזעזע !

ועוד ראינו בסוף הדרך הרעועה - את קידוח המים פצאל 8, שאליו עמודי מתח גבוה מביאים חשמל. פירושו של דבר ש-8 קידוחים לפחות (יש בטח עוד קידוחים שלא גילינו עדיין) גוזלים את מי מעיינות פצאל, משאב טבע פלסטיני כבוש, שעפ"י החוק הבינלאומי אסור לישראל להשתמש במימיו אך לפלסטינים לא נותר כמעט כלום (וגם הכמעט הזה נגזל מהם לפני 8 ימים כאשר ישראל קטעה את הצינור הדקיק שסיפק מים לישוב אחת ל-4 ימים).

במעיינות פצאל ראינו עוד 3 קידוחים מים ישראלים של מקורות, והרבה משפחות פלסטיניות שנפשו ליד המעיינות. הרועים במקום סיפרו על הצקות קבועות של המתנחל מלמעלה ועל איומים ונסיונות גירוש. לצערנו אין לקואליציית ליווי רועים מספיק מלווים כדי להגן על עשרות רועי פסאיל, משום שלאורכה ולרוחבה של הבקעה סובלים כל הרועים הפלסטינים מאלימות קשה של מתנחלי המאחזים הבלתי מורשים החדשים. זאת כאשר המתנחלים הוותיקים מצטרפים אליהם לעיתים. וגם אם לא – הם מעלימים עין מפשעיהם, משום שאלה משרתים יפה את מטרותיהם (להעיף את הפלסטינים מכל הבקעה).

בדרכנו הביתה רצינו לבקר בראס א- תין , אלא שחפץ חשוד על הכביש חסם אותו ונכנסנו במקום זאת לבקר את רועֵי עין רשא, הסמוכים למאחז מלאכי השלום, שאותו מתנחל אלחנן הקים בבסיס צבאי נטוש לידם. אלה נמצאים על הרמה הגבוהה, על גבולה המזרחי של בקעת הירדן, ומשקיפים עליה. במורד הדרך הקים אותו פושע חווה חדשה, החולשת על כל אזורי המרעה של פסאיל ומשם הוא יוצא לבצע את פשעיו. עד לפני שנה וחצי ליווינו את רועי עין רשאש (15 משפחות) בהתמדה ותוך כדי עימותים בלתי פוסקים עם המתנחל, עם הצבא, שסר למרותו ועם עם המשטרה. עד שהפלסטינים נשברו ונטשו את אזורי המרעה ששימשו אותם במשך דורות רבים. כיום הם רועים ממש ליד המאהל שלהם ובגלל רעיית היתר, עד הקיץ לא נותר לצאן מאומה לאכול והם נאלצו לקנות לכבשים ולעיזים אוכל. עקב המלחמה באוקראינה צופים עליה תלולה במחירי המזון לצאן וקשה לראות את הרועים הללו מחזיקים מעמד כך.