בקעת הירדן: חג לנו, חג להם, בלי פינוי לתרגילי אש
שדות שפוכים הרחק מאופק ועד שם, בלי חרובים וזית וגלבוע, אך מלוא היופי נאסף ערמות של טחין או קמח, מפוזרות על שארית זהב חיטה שיבשה והנוף מטמטם את השכל.
בקומביין וחמור וכבשים מלחכות אני פוגשת את אימן ופאוזי ודיאב, ושוב לוחצים ידים ומתכננים להפגש בעניני הים כשיחזרו מהסארחה (מרעה).
בח'אלת מכחול מרוקנת את המכונית לכל משפחה את שלה.
עיד אל פיטר מתערבב השנה בשמחת בית השואבה וכולם במגורים נקיים לכבוד החג ממשיכים את עמל יומם בלי קשר לכלום. הכבשים צריכות את שלהן, והגבינה זקוקה לחלב, והשוחט לעז והחדגדיא.
להמשיך...
רק אבו ח'לף ואשתו ממשיכים את הרמדאן כי צריך להתרגל לעובדה שהוא נגמר. וכן, יש כאלה שצריכים להתרגל לאכול לאט לאט.
סמרה: הכפר ואני במו"מ של חרשים, עושים הסכמים, לוחצים ידים, ושום מסכימים ולוחצים, וכל אחד הסכים על משהו אחר. כלכך הייתי גאה שהם החליטו לבוא לים, אחרי שכבר ויתרו ורק הרשימה עוד בדרך ואז הגיעה רשימה של גברים בלבד. כולל הודעה שהנשים והבנות לא רוצות לבוא. הגעתי למקום. הגברים ישבו בדיוואן שלהם והנשים בשלהן.
חשבתי, כמו שאנחנו הרבה נוטות לחשוב במקומן, נו טוב, חברה פטריארכאלית, הגברים החליטו וכו' אבל הסתבר, אחרי שיחה עם הנשים, שהן לא רוצות לבוא. כל כך טבעי להן לא לבוא. שלא מנסות אפילו להסביר.
את רוצה ים? תלכי. אנחנו טוב לנו כאן. כאן נולדתי וכו'. בכזאת פשטות נאמרו הדברים שרק נותר לצלם ולא נתנו. כמובן. "שהגברים יסעו בעצמם..."