קלנדיה - גדול המחסור וגדול הייאוש
הוא קידם את פני במאור פנים, שמחתי גם אני לפגוש בו אחרי זמן כה רב.
הוא אמר שהוא בטוב, שהכל בסדר, שהחיים יפים, אבל אחרי דקות אחדות של שיחה התבהר לי שמה שאמר הן לא יותר ממילות נימוס, בבחינת מצוות אנשים מלומדה, ששום דבר לא באמת בסדר, שבפועל הכל חרא, שלו כלשאר בני משפחתו וחבריו אין עבודה, שהוא חזר לכאן, למרחב שבין מחנה הפליטים למחסום קלנדיה כדי לנסות להתפרנס מרוכלות, שהוא מקווה שאם נהגי המכוניות שתקועים בפקק התמיד שפה יקנו ממנו חבילות טישו, יוכל להביא בערב קצת אוכל לבני המשפחה.
הוא, יונס, שמימין בתמונה, ביקש להצטלם כמו אז, כשהיה ילד רך בשנים. צלמתי.
- תביאי את התמונה? ספק שאל ספק ביקש,
- בטח, בטח, הבטחתי.
שמחת הפגישה שהתהפכה בעצב בשל מציאות חייו של יונס וחבריו שעמו הלכה וגברה בשיחות עם אנשים שנקלעו בדרכי ורצו לדבר ולספר.
מעט ממה ששמעתי:
- עד עכשיו עשיתי רק חמישים שקלים,
- ישראל החזירה אותנו אחורה לא שנה, לא שנתיים, אולי חמש מאות שנים.
- בבית הילדים לא מבינים שאין כסף, הם צריכים אוכל, בגדים, צעצועים, דברים לבית הספר.
- פה (בגדה) רע, אבל בעזה יותר רע, יותר קשה, יותר חסר.
- כל יום אנחנו מחכים למחר, אולי מחר בעזרת השם יהיה יותר טוב, ואם מחר לא יהיה יותר טוב – נמשיך לחכות.
בכל קרן רחוב, בכל מפגש עם אנשים, מכרים משכבר ומכרים חדשים – גדול המחסור וגדול הייאוש.
עצה לעוברים את הבידוק במחסום:
גם אם קשה הדרך, גם אם לעתים אתם סופגים עלבונות וגידופים, תרימו את המבט ותשתלבו עם הנוף שמולכם, עם התמונה שעל הקיר שמנגד.
טרם ראיתי אותה, אולי כי לא הבטתי בגלל הרצון למהר ולהסתלק מהמקום המתועב הזה, אולי חדשה היא, אבל היא כמו צועקת: הופה, הופה, פה זה אירופה, בבחינת התגשמות חלומו הרטוב של שר הכלכלה ניר ברקת שטבע את הסלוגן: "מה שטוב לאירופה, טוב לישראל".