קלנדיה - נהלים פצועים

לכאורה אירוע שגרתי שאין לתת עליו את הדעת או לספר אודותיו.

כי מה יוצא דופן או נושא לעסוק בו כשפצוע מתאונת דרכים מועבר לבית חולים?

אבל לכיבוש חוקים משלו, לכיבוש סימנים שהוא נותן בבני האדם הנתונים לחסדיו, הכיבוש מסמן את בני האדם ונותן בהם סימנים של עליונים ותחתונים.

המכשיר שיוצר את ההפרדה בין בני אדם הן תעודות הזיהוי שהנפיק להם מנגנון הכיבוש.

ירוקות לחסרי הזכויות כולן וכחולות לבעלי זכויות יחסיות.

הבנת הבדלי המעמדות והבדלי התעודות מחלחל להבנת אירוע כמו תאונת הדרכים.

מעשה שהיה כך היה:

למחסום קלנדיה הגיע אמבולנס ובו נפגע תאונת דרכים שקרתה ליד כופר-עקב.

תאונה חזיתית בין שני כלי רכב. איך זה שרק אדם אחד הובהל באמבולנס לבי"ח? –

התשובה אינה חומרת הפציעה אלא צבע התעודה.

הפצוע שהגיע כשהוא מקובע לאלונקה הוא בעל ת.ז. כחולה וכמי שמוגדר תושב ירושלים (לא אזרח) הוא מופנה לביה"ח הדסה לא בגלל קושי פציעתו ולא בגלל הקרבה לביה"ח אלא אך ורך בגלל צבע התעודה.

כופר-עקב נמצאת במרחק שני ק"מ מהעיר רמאללה, מכאן שביה"ח שבה הוא הקרוב ביותר למקום התאונה וההיגיון אומר שמבחינת שלום הפצוע ובריאותו היה זה המקום הנכון לפנות אותו ישירות ללא איבוד זמן וללא טלטולי גוף כפי שנעשה במחסום קלנדיה בעת העברת הפצוע בין אמבולנסים (מבלי לומר דבר על מאות השקלים שהוציאה משפחת הפצוע על שירותי שתי חברות אמבולנסים).

בפועל, העליונות המעמדית של הפצוע על בני עמו שאינם תושבי ירושלים הייתה לו לרועץ.

כזה בדיוק היה גורלם של לחולי קורונה בתקופת המגיפה כששרותיי החירום הישראלים פחדו או לא רצו לחצות את חומת האפרטהייד ולפנות חולים מהשכונות הכאילו ירושלמיות, דבר שגרם להזנחתם  ומותם של לא מעטים.

ומה עלה בגורלם של שאר פצועי תאונת הדרכים? – אלו כנראה הגיעו במהרה לביה"ח ברמאללה.

בפועל זה לא סיפור אודות אדם פצוע, זה סיפור אודות נהלים פצועים.