בקעת הירדן: הצבא מגביל את הגישה למים לפלסטינים

כמה רשע נחשף בכל מסע לשטח הכבוש של הגדה המערבית. כמה העדר חזון לעתיד. כזה אפרטהייד.

התחלנו בנסיעה על הכביש המגלומאני "עוקף חווארה" המחבר את כביש 5 לשכם ולהתנחלויות הרבות שסביבה. 3 מסלולים בכל כיוון החוצים מטעי זיתים ומפקיעים את אדמות ביתא ואפילו ליד לונה פארק פלסטיני הוא חולף. וכשיוצאים מהאוטוסטרדה הנ"ל (שעלתה מילוני שקלים ואינה משרתת יותר מאלף מכוניות- ריקה מהירה) וחולפים על פני הכניסה לבורין מגיעים לזוועה של הכיבוש – הכניסה הראשית לשכם, עיר בת יותר מ 150,000תושבים סגורה בשער כתום. מה שהיה מחסום חווארה עומד שומם, נטוש.

 פנינו לדרך צדדית המובילה לאיתמר ולאלון מורה ואסורה על הפלסטינים והגענו למה שמשמש היום ככניסה הראשית לשכם – המרכז התרבותי והכלכלי והרפואי והאקדמי של הגדה המערבית , בן 157,00 התושבים כביש משובש וצר המגיע מעוורתא ועמדת חיילים. כמה עלוב ומשפיל!

ביקרנו את מ. ומשפחתו שקיבלו אותנו כרגיל בחום. הבאתי להם שתילי אלוורה, ואחותו בעלת הצרכים המיוחדים לקחה אותי הצידה והראתה לי את הגינה המקסימה של צמחי התבלין שהיא מטפחת וביקשה גם צמח אחד פרטי לה.

במחסום חמרה תורים ארוכים של מכוניות הממתינות לעבור מכיוון שכם ותורים ארוכים גם לעבר המזרחי. חם מאוד ולא כל המכוניות ממוזגות

בשעה 12.00 הגענו לחסימת המים. במסגרת הענישה הקולקטיבית שישראל משיתה על הגדה המערבית בעקבות ה-7.10 היא חסמה את מעבר הפלסטינים להביא מים. כאילו לא די בכך שבעת שההתנחלויות משכשכות להן בנחת בבריכות האולימפיות שלהן ומקורות שואבת את כל מי התהום בבקעה ומעבירה כמעט בלעדית להתנחלויות, הפלסטינים מתייבשים בחום ללא מים. גם להביא מים לא מאפשרים להם.

הם משלמים הון לנסוע לשטחי הרשות הפלסטינים כדי לשרוד. בתחילה החיילים באו לפתוח בשעות לא קבועות, אך לאחרונה סוכם שהחיילים יאיישו את השער במשך שעות היום, משום שמשפחה ממוצעת + עדרי הצאן שלה זקוקה ל-2 נגלות של מכליות המים החלודות שלהם. לפני ימים אחדים החליט הצבא לצמצם את השעות בהם יוכלו הפלסטינים לעבור בשער לשעתיים בבוקר ושעתיים בצהרים. זה ממש ממש לא מספיק בימים הלוהטים של הקיץ. ובכלל – איזו רשעות מכתיבה סגירת הדרך אל מקור המים ומגבילה אפשרות להביא מים? מה השיקול פה מלבד הרצון למרר את חייהם עד שיעזבו.