חבלה - היום המעבר זריז

שוב אנחנו יצאות לחבלה, למשתלה של ע. ולפגוש את ז. בעזון.

המשמרות הפכו דלות.  חוששות  להיכנס יותר לעומק הגדה, למקומות שהיינו מבקרות בהן באופן שגרתי. אנחנו מסתפקות בקטע הקטן של מרחב התפר, ועד השוליים של נבי אליאס. יותר אסור. על כך בהמשך.

את השער בחבלה אמורים לפתוח מאחת עד אחת וחצי. בפועל פותחים קרוב לאחת ורבע, וסוגרים כשאחרון הממתינים עוברים. יכול להיות שזאת השיטה: לתת לממתינים להתקבץ, ואז להעביר את כולם יחד ולסגור.

כמה רכבים מחכים בסבלנות להיכנס לחבלה, הם מכירים את הנוהל. אחד הנהגים מתישב ליד הגדר שעליה מטפסת "סוזי שחורת העין", ומעשן. שלווה. רגילים.

הרכב הצבאי עובר מספר פעמים הלוך וחזור על הכביש, כאילו בודק אם אין משהו חשוד. לבסוף פותחים. החייל מסמן לנהג שלידינו שעוד מעט יתחיל להעביר גם לכיוון חבלה. בינתיים מעבירים את אלה הנכנסים למרחב התפר.

יש לציין שהבדיקה נעשית הפעם בקלות. מסתכלים על הכרטיס המגנטי ומאשרים כניסה. אנחנו זוכרות את התקופה שהנוהל היה להוציא את הנהג מהרכב ולהעביר אותו דרך ה"בודק", שם סרקו את התעודה שלו במחשב ולפעמים ערכו לו בדיקה בבגדיו, וזה ארך זמן רב. היום המעבר הוא זריז.  יעילות.

המשאיות שנכנסות מכיוון חבלה עמוסות בשתילי עצים צעירים, עצי הדר, שתילי נוי, המון סחורה למשתלות, ואנחנו תוהות מי קונה את הכל, כשרק ישראלים יכולים להגיע למשתלות האלה.

ע. אומר שהם רוצים שיהיה להם מלאי עשיר, כדי שהקונים יוכלו למצוא מה שהם רוצים. ואללה ייתן פרנסה לכולם. אנחנו יודעות שהוא דתי מאמין, אז אללה ודאי עוזר לו.

כרגיל אנחנו שותות אצלו קפה, קונות שתילים  ושואלות אותו איזה סיפורים יש לו. –"אין סיפורים, החיים שלנו ככה, כרגיל." אבל מספר על לקוחות שפוקדות אותו באופן קבוע ומתפלאות מהמחירים הנמוכים להפליא, לעומת אלה שבמשתלות במרכז הארץ.

כאשר ע. שומע שאנחנו מתכוונות להיכנס לנבי אליאס לאכול בפלפליה החביבה עלינו, הוא מתחלחל. אל תיכנסו, זה מסוכן. תפגשו את ז. בכיכר שבכניסה, תעשו פרסה ותחזרו.  זה  מסוכן!

לפני שבועיים אכלנו שם, והכל היה שקט, טעים וזול. מה השתנה? מסתבר שגם אז היה מסוכן, וז. אפילו התקשר לשושי כשהיינו במסעדה לבדוק מה שלומנו, כי דאג כשראה אותנו נכנסות לשם.

גם ז. , אותו פגשנו בכיכר, מזהיר אותנו כמו ע. הוא אומר שמישהו יכול פתאום לזרוק אבן או לפגוע במכונית. מישהו מהשב"כ, לא מהשבב. זה לא ממש ברור לנו, אבל אנחנו מוותרות בצער על הארוחה.

מוסרות לז. את מה שהבאנו לו, כולל תרומה שנאספה מחברותנו. הוא נותן לי בקבוק קטן של שמן זית, מתנה מכמירת לב. בפעם הקודמת הביא לשושי.  שמחנו את הזוג.

בדרכנו חזרה אנחנו נקלעות לפקק אימתני בכביש 471, בכניסה לרמת גן מכביש 6, ובתוך כל ה"באסה" של הפקק, יש אזעקה.

אנחנו בדיוק מתחת לגשר בטון, שנראה לנו מקלט די בטוח, עוזבות את הרכב ורצות לשם יחד עם כל הנהגים האחרים, עוד לפני שמגיעות, רואות יירוט מעלינו וה"בום" אדיר, ממש מפחיד. ואחר כך עוד אחד, מעלינו. פעם ראשונה שהייתי כל כך קרובה לפיצוץ. גם כן חויה לחוות לראשונה בגילנו המתקדם.

פלנטה אחרת. מסוכן, אבל לא מאותן סיבות.