איך מרגישים כאשר חרב הגירוש מביתך מאיימת מעל ראשך?

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
קרן אבירם, רחל אילן (אורחת) ודפנה בנאי (כתבה וצילמה)
13/11/2017
|
בוקר
בקעת הירדן: הדרך החדשה שפרץ הצבא וצינורות ההשקייה שנחתכו
בקעת הירדן: הדרך החדשה שפרץ הצבא וצינורות ההשקייה שנחתכו
Photo: 
Daphne Banai
בקעת הירדן: שדה  בצל שיתייבש בקרוב מחוסר מים לאחר שהצבא חתך את צינורות ההשקייה
בקעת הירדן: שדה בצל שיתייבש בקרוב מחוסר מים לאחר שהצבא חתך את צינורות ההשקייה
Photo: 
Daphne Banai

הידעתם איך מרגיש אדם  שחרב הגירוש מונפת מעל ראשו? לא, לא, אין לנו כל אפשרות לדעת. מי מאיתנו עמד אי פעם במצב שמחר או מחרתיים כל רכושו וביתו יוחרם ואין לו לאן ללכת ? אבותינו באירופה ידעו. ואנחנו כל הזמן זוכרים ולא שוכחים. עד שהגענו לאותה עמדת הכוח, ופתאום אנחנו לא רואים. כי מה לנו לשרה הקטנה ? ולשימא וקימא.

פעם ראשונה שעצרנו ליד האוהל של הורי מהדי והתעכבנו, אבל אף אחד לא יצא לקראתנו בקריאה "בואו, בואו, תשתו שי". דממת מוות. התלבטנו אם לצאת מהמכונית. מיד אחר כך הגיעו 2 מתנדבים מקרן אברהם ומדריך פלסטיני. זה איפשר לדבר על האיום. אבל השיחה הייתה מעל לראש של האנשים. קדרי, מהדי, אחיו – כולם שתקו. ואנחנו ניסינו לחשוב מה ניתן לעשות עוד... כששאלנו את מהדי מה דעתו, הוא רק אמר "אני לא מסוגל לחשוב עכשיו. אני מחוסל. דברו איתי מחר". ראינו משפחה הלומה.

כשאמרנו שנמשיך בדרכנו, אף אחד לא ניסה לעכב אותנו לקפה, כדרכם. האבל על מה שעוד לא קרה, פשוט הכריע אותם.

אום ג'מאל – המתחם השני שמועמד להריסה וגירוש כשהגענו כל המשפחה עבדה, כולל הילדות הקטנות. רק קימא, בת ה-4 הסתכלה עלינו אך סרבה ללחוץ את ידנו. לא רצינו להפריע אבל הבת הגדולה (בת 14) התעקשה שנשאר. אט אט סיימו האב, האם והילדים את מטלות הערב והצטרפו אלינו. כל הילדים (13) ישבו סביב הוריהם, בשקט. ההורים נשאו עיניהם אלינו. אולי אנחנו הישראלים מסוגלים לעשות משהו להציל אותם. לישראלים יש כוח, יש מעמד מיוחד. אז מה אתם עושים למעננו ? מין מבט של "הצילו" ב- 15 זוגות עיניים.

סיפרנו להם מה נעשָה עד כה, מה עשה העורך דין (הם לא ידעו) וניסינו להסביר עד כמה מוגבל כוחנו. זה לא ממש עבר.

חזרנו לג'יפתליק, לד'אבת מרעי לראות איך שוקמו חסרי הבית אחרי הריסת בתיהם לפני חמישה ימים ב-7.11.17. ובכן, דבר לא קרה. אף ארגון לא בא, לא עזר, לא תרם. הרשות הפלסטינית תרמה אוהל אך הוא זרוק בפינה. קשה לאנשים שהתגוררו עד לפני שבוע בבית מפואר, לעבור להתגורר באוהל. אז הם גרים אצל הסבא והסבתא (האחרים, לא אלה שגרו אצלם). שוב סיפרו לנו שלקחו עורך דין יהודי, מתנחל ממעלה אפרים, 3 משפחות שילמו לו – 13,000 ₪ כל משפחה, ואחד, עלי, הצטרף אליהם מאוחר יותר ושילם 25,000. עורך דין אמר, לדבריהם, שהכול סודר, שהוא השיג להם היתר לבניה. הרב אריק אשרמן דיבר עם עורך הדין. הוא טוען שניסה להשיג להם היתר ולא הצליח, ואף אמר להם זאת.

האנשים בג'יפתליק חמים ומחבקים. קוטפים לנו עשבי תיבול מיוחדים מהגינה, שננסה את זה וננסה את זה. אחת התופעות המדהימות בכל מקום שאנחנו מגיעות אליו – גם אחרי מכות קשות שהאנשים סופגים מהמדינה שלי, מהעם שלי , מהצבא שלי – הם עדיין נדיבים ומחבקים . אני לא יכולה לדמיין לי את המצב ההפוך – אם ערבים היו פוגעים ביהודים, איך הייתה מגיבה המשפחה לביקור של ערבים? כיצד מתעלים על הכעס, השנאה, על רגשות שהם תולדה של הכאב והייאוש, ועושים את האבחנה בין אלה מהעם היהודי שפגעו לבין אלה שלא.

קיבלנו קריאה שהצבא סולל דרך חדשה בראס אל אחמר, מעבר לשער החוסם את דרכם של פלסטינים למרכז חייהם (שער גוכיה). נסענו בדרך עוקפת גןכיה משובשת מאוד, מתאימה יותר לטרקטורים. אכן, בלב ראס אל אחמר יש דרך חדשה, מקבילה לחלוטין לדרך הקיימת (וכ-20 מ' צפונה ממנה), כך שלא ברור מה הייתה המטרה בפריצת הדרך. תוך כדי סלילתה חתכו באלימות משרתי העוול, שבאו עם הבולדוזרים, את כל צינורות המים שהשקו שדה בצלהבין הדרך הישנה לחדשה. זהו, מבלי להניד עפעף ייבשו שדה שלם, פרי עמלו ופרנסתו של פלוני פלסטיני. שדה לתפארת.

בדרכנו חזרה נתקלנו במשרתי הרשע, הבולדוזרים החוסמים את הדרך העוקפת את שער גוכיה. חומת עפר באורך כ-30 מ' כבר התנשאה אך טרם הושלמה. בולדוזר עמד בפירצה ונהגו סירב לתת לנו לעבור. לרחל שביקשה ממנו לאפשר לנו לעבור אחרת נצטרך לנסוע לשטח A, הוא אמר: "לכם (שמאלניות/נשות ווטש)? בחיים לא !" ולא זז משם. בסופו של דבר הצלחנו לחזור איכשהו הביתה, אבל עצמת השנאה של נהג הבולדוזר הדהימה אותנו. אגב הדרך – כוח החיים יתגבר בסופו של דבר גם על החסימה הזאת. לפלסטינים, השער וחומות העפר והסלעים והתעלות שמקים הצבא כדי לסגור אותם בבקעה ולמנוע מהם להגיע ללימודים, לרופא, לקניות ולמשפחה -  מאריכים מאד את הדרך, בשעה במקום מקום 10 דקות. אבל לא יעברו ימים רבים עד שיתגברו על הפחד ויפרצו להם דרך אחרת. כי החיים חזקים יותר.