בקעת הירדן, רשאש: מתנחל מטריד באלימות פעילת שלום ישראלית

יציאה ב-6.00 בבוקר.

גיא ושרון הגיעו לפנינו. מ' שהיה בקירבת המאהל אמר שהמתנחלים נמצאים ליד הרועים ולכן מיהרנו לשם. בתחילה הבחנו בעדר צפוף, שהתברר שהוא שייך למתנחלים. אף אחד לא היה לידו. המשכנו ללכת.  מראש ההר ראינו את שני הרועים הפלסטינים (אחד מהם נער כבן 14) על צלע ההר. גיא ושרון ישבו על הסלעים בין הכבשים. מולם במרחק 100 מטרים לפחות היו שלושה מתנחלים, שני מבוגרים עם טרקטורון  ונער עם פיאות בלונדיניות ארוכות, רכוב על סוס. לא היתה שום סיבה להמצאם ליד העדר הפלסטיני מלבד רצונם להטריד את הפלסטינים. הם הפעילו מוסיקת טכנו בעוצמה רבה, דבר שגרם לכבשים לברוח בבהלה.

גיא הזעיק משטרה והם הגיעו ביחד עם צבא. מייד ניגשו אלינו לבדוק ולצלם את תעודות הזהות שלנו. הם לא בדקו את תעודות הזהות של המתנחלים, למרות שאמרו שבדקו (אבל ראינו שלא). הסברנו להם, בשקט, שכל מטרתנו היא להגן על הפלסטינים מפני אלימותם החוזרת של המתנחלים ממאחז מלאכי השלום. השוטר, אדיב גם הוא, אמר שאינו רוצה להיות מעורב אבל שמר על מרחק בין המתנחלים והרועים הפלסטינים וכך התאפשר להם לסיים את המרעה ולרדת אל המעיין שבמזרח (עין רשאש).

ב-9.30 התחלנו לעשות את דרכנו חזרה למכוניות. אני נותרתי קצת מאחור, בגלל פציעה בקרסול. המתנחל הצעיר (שדויד שולמן קרא לו Goldilocks), שביום ראשון היכה קשות את גיא, בא לעברי עם סוסו והגיע לקירבה מאיימת ביותר וכך במשך כ-10 דקות רכב לידי. ירדתי מהשביל לשטח סלעי יותר כדי להימלט מהסוס. שרון, שהבחינה בהיעדרי, חזרה עם מצלמת הווידיאו וכשהער הבחין שהיא מצלמת אותו, הפנה את סוסו לעבר המאחז והתרחק.

כשחזרנו למאהל התכבדנו בארוחת בוקר טעימה.

לאחר מכן נסענו לח'אלת מקחול בצפון הבקעה. שם היה הכול שקט היום, ללא הטרדות.

שער גוכיה עדיין פתוח.