צפון בקעת הירדן: מותר למתנחלים אסור לפלסטינים

אכיפה בררנית בצפון בקעת הירדן

יצאנו שתי נשים לליווי רועים באחת הקהילות בצפון בקעת הירדן. הגענו ב-07:15 למאהל של אחד הרועים. משפחתו עדיין שוהה בכפר עד תום עונת הסתיו (זו תקופה של רעִיות קצרות ומעט חלב, שמאפשר לנשים לנוח לקראת החורף והחזרה למאהלים לעונת הרעיות הארוכות וההמלטות). עזרנו לו מעט בהפרדת העדר לקראת המרעה.

עלינו מהבית לשטח המרעה, שנמצא במקביל  לשטח אימונים של הצבא (שטח אש) ולשמורת טבע (בבקעה העצומה ורחבת הידיים שטחי האימונים ושטחי האש קרובים מאוד ובכוונה לאהלי המגורים של הרועים). עדר בקר של מתנחל ממאחז סמוך היה מפוזר בתוך שטח האש. הרועה הפלסטיני כעס. לא מפריע לו שהבקר ש המתנחל יאכל את כל העשב , אלא העובדה שנותנים לו להיכנס לשטח אש בשעה שעליהם אוסרים זאת.

התרחקנו והמשכנו הלאה, כדי להימנע מחיכוך. בעל העדר במכוניתו עקב אחרינו כל הזמן. ראינו אותו צץ מדי פעם. הרועה היה מתוח מאוד. הוא דיבר בטלפון עם אחיו שרעה לא רחוק משם. בשלב מסוים האח התקשר אלי לשאול אותי אם ראיתי טרקטורון. באותו רגע נראה טרקטורון ירוק (ראינו בעבר כזה אצל מתנחלים אחרים באזור), נוסע לכיוון התנחלות סמוכה.
כעבור זמן מה הגיע ג'יפ צבאי עם חיילות, נעצר קרוב לכבשים הרועות והחיילות סימנו לי לבוא. התעלמתי.

בערך בשעה 10:00 התחלנו לחזור הביתה יחד עם הכבשים, הכלבים והסוסה. הלכנו דרך שטח שהצבא שרף באימונים ואין בו עשב. הצאן התעכבו ליד צינור סגור, שיום לפני כן זרמו ממנו מים, וחיפשו מים. כתם רטוב עדיין נשאר על האדמה. גם הכלבים תחבו את הראש שלהם לתוך הצינור הפתוח.

בשלב הזה ראינו את עדר הבקר ומתנחל עולים לכיוון שלנו, יחד עם עוד מתנחל ברכב, וכן שני כלי רכב צבאיים. הג'יפ עם החיילות והרכב עם המתנחל מ' נעצרו סמוך אלינו. הוא יצא מהרכב במהירות ונצמד לרועה הפלסטיני בצורה מאיימת. שאלנו אותו, "מה יהיה?, מה יהיה?", כאשר האחת חוצצת בינו לבין הרועה והשנייה מצלמת. המתנחל א' נשאר בטנדר שלו וצפה. החיילות לא התערבו בשלב הזה. המתנחל מ' אמר לרועה באיום, "שווי, שווי, אתה ישן בלילה..."

החיילות אמרו שהן מעכבות אותנו בגלל שנכנסנו לשטח אש. אמרנו להן שגם המתנחלים נכנסו לשטח אש ושהן עושות אכיפה בררנית. הן אמרו שיש דברים שאנחנו לא יודעות וש"מ' מטופל". אבל כששאלתי את מפקדת הכוח סג"מ ר', אם א' ומ' הזעיקו אותן, היא אמרה שכן. אחרי שהיא לקחה מאיתנו מספרי ת"ז, היא ביקשה שישלחו לה צו שטח צבאי סגור והראתה לי אותו בטלפון שלה.

העדר הפלסטיני התקדם בינתיים הביתה. רק שתי עזים נשארו איתנו. הרועה התקשר לאחים שלו וביקש שיתנו מים ואוכל. ישבנו במרחק של כמה מטרים מהג'יפ והחיילות, אחרי שסיימנו להתווכח איתן.

העיכוב נמשך שעה. הנהגת של הג'יפ נשארה בג'יפ, שנשאר עם מנוע פועל לפחות מחצית מהזמן. דיברנו עם החיילות, משהו שבין ויכוח לשיחה, אך רוב הזמן היא התנהלה בצורה תרבותית. ניסינו להסביר להם שהן לא מאפשרות לפלסטינים להתפרנס ושזהו למעשה פשע מלחמה. חיילת אחת אמרה: "הבקעה לא ענקית?". חיילת אחרת אמרה "יש שטחי אש כי הצבא צריך להתאמן. הצבא שומר עלי, ועליכן ועליו [הרועה] ואם לא היה צבא הייתה שואה שתיים!". הנושא של ההריסות בחומסה עלה. החיילת שאמרה שהבקעה ענקית, ציינה "אבל העבירו אותם לשטח אחר".

אחרי שעה הגיע שוטר מלווה כרגיל בחייל. זכרנו את האכיפה הבררנית. השוטר אמר שאם מישהו גונב זה לא סיבה בשבילנו לגנוב. הוא אמר שאם אנחנו רואים מישהו בשטח אש אנחנו יכולים להתלונן לצבא.