מת"ק עציון: אנו ממשיכות
אנחנו עדיין ממשיכות ללכת נאמנה למת"ק כל יום שני למרות שאין באמת על מה לדווח, חוץ מהעובדה שאנשים נקראים לחקירת השב"כ או באים בשביל לקבל את הכרטיס המגנטי. אף פעם אין איש באשנב. אין למי לטלפן לעזרה כפי שהצלחנו לעשות פעם. החיילים "כל כך עסוקים" שאנחנו לא יכולות להפריע או לצפות מהם לענות לטלפון.
מדי פעם, עם מרווחים ארוכים בין לבין, נשמע קול קורא מהלא נודע, שמזמין מישהו שכבר יושב וממתין כמה שעות להיכנס להיכל הקודש... אנו לא נשארות מספיק זמן כדי לראות אותם בצאתם משם, כי הרי ישראליות אנו וזמננו יקר, וביכולתנו לעזוב, שלא כמו הפלסטינים, שאפילו מושג הזמן נגזל מהם. האם אנחנו הולכות לשם בשביל עצמנו או רק כדי להראות להם שלפחות לחלק מאיתנו הם אינם שקופים? מדי פעם אנחנו שואלות אותם איך הם מסתדרים כלכלית. אדם אחד אמר שהוא אוכל את החסכונות שלו לאט, וכשאנחנו שואלות מה יהיה כשלא יהיו יותר חסכונות, הוא מושך בכתפיו ולא עונה, ואין שום דבר שאנחנו יכולות לומר. זוהי פשוט הרעבה צעד אחר צעד. במדינה שבה השרים טסים בכל העולם וחייהם מדושנים. אנחנו כבר לא רואות פנים למודות סבל מעבר לגדר כפי שראינו פעם כי הם כבר לא מעבר לגדר, יש רק כפרים חסומים מן העולם החיצון.