בקעת הירדן: סיור לעיתונאי מהניו יורק טיימס
08:30 - 20:30
מאז תקופת הקורונה עשינו לנו מנהג להביא לשלוש משפחות פירות וירקות, מכיוון שבמשך כמה חודשים הם לא חזרו תפקוד ולתזונה מלאים, בגלל המצב. עצרנו בכניסה לאריאל לקנות בחנות השייכת לתושבי כיפל ח'ארת'. את שרון, שהביאה המון עגבניות , פגשנו ב 10.30 במחסום חמרה. המחסום וגם מחסום מעלה אפריים (גיתית), לא היו מאוישים. נסענו למכולת בג'יפתליק אך הבעלים החביב לא היה ובנו אמר שנסע לשכם.
משם נסענו למשפחת כעאבנה, זו המשפחה שעברה תאונה קשה ובה איבדו את בתם התינוקת, והאם היתה במשך חודש חסרה הכרה. התאונה קרתה בעת גירושם מביתם הזמני באל חדידיה (כל שנה בקיץ היו עוברים לאל חדידיה כי יש שם עשב רב לצאן). עודה האב סיפר לנו שהטרקטור שגרר את העגלה בה נסעו בני המשפחה "נלקח לחקירה" ושוחרר רק לפני חודש כשהמשפחה הנפגעת נאלצה לשלם 10,000 ₪ דמי איחסון ועוד 8,000 לעורך הדין שלא השיג להם מאומה מהביטוח.
סארה, האם שנפצעה קשה, עמדה בפתח אחד האוהלים, נפנפה לנו לשלום וביקשה שלא נתקרב. חוששת מהדבקה משום שהיא בהריון. המארחים מסדרים לנו כסאות במרחק בטוח. האנה, אמו של עודה, מספרת שכשהיא ביקרה את אמה הן לא התחבקו אלא שמו יד על הלב לאות אהבה. היא היתה בהריון, יחד עם כלתה, אך הפילה לפני חודשיים בחודש שלישי.
ראינו בין הבתים צינורות ושאלנו מהיכן מקבלים מים
. מקבלים? מה פתאום! את מי השתיה הם מביאים במיכליות רתומות לטרקטור מאזור הג'פתליק ואילו לרחצה ולצאן הם מביאים בנפרד מים מלוחים למחצה. מהמיכלית הם מעבירים מים (בצינורות שראינו) לג'ארות גדולות, שחורות ולבנות בהתאם.
ירדנו למטע תמרים הנמצא מעבר לכביש הראשי החוצה את הג'יפתליק (איימן בן ה-12 אחיו של עודה הוביל אותנו כשהוא דוהר על חמור). עודה, הבחור הכי יפה בבקעה, קיבל אותנו במאור פנים. השנה הוא רועה במטע ומשלם שכירות לבעליו. והמקום מופלא – מוצל וקריר ומלא עשב לכבשים ואפילו סככה שיש בה מרבץ עם שמיכות וכרית למנוחת צהריים.
מפה מיהרנו למוכר הקפה שבצומת הג'יפתליק וכביש 90, בצילו של עץ רחב וליד שדה מלוחיה מוריק. פגשנו פה את הכתב והצלם שלו. מוכר הקפה מתגורר בג'יפתליק ועובד בשדות שליד הצומת תמורת 105 ₪ ליום. היה רוצה לגדל באופן עצמאי, אבל אין מים. מי שתיה הם מקבלים ממקורות, כי הוא גר בחלק המוכר של ג'יפתליק. לחקלאות , אם רוצים צריך להביא מעין שיבלי.
משם נסענו לאבו סאקר. בדרך עצרתי אותם ונתתי להם הסברים על סגירת הדרכים (לא-חדידיה, לראס אל אחמר ולגדה) ועל החסימות שעברנו. זה כבר בולט פחות כי מזה שנה לא הגביהו את סוללות העפר וכבר גדל עליהם עשב. יש להניח שאם יספחו יחזרו לטפח את המפלצות החורצות את הנוף היפהפה וחוצצות בין האזור החקלאי שופע המים של בקעת עטוף ,והחלק שישראל הקצתה למתנחלים בהם שולט הניגוד המחפיר בין הירוק העז של שטחי ההתנחלויות והצהוב-חום של שטחי המחיה של הפלסטינים מנועי המים.
הכתב התרשם מאוד מהראיוןן עם אבו סאקר שלקח אותם גם לסיור רגלי ב-38 מעלות בשטח. הוא ניסה לראיין גם את רוקייה, אישתו של אבו סאקר, אך היא באה במבוכה ונאלמה דום.
לאחר מכן נסענו לבורהאן שגם הוא התראיין ולאאחר מכן ביתו שיימא בת ה-15 שהביעה את דעתה על הסיפוח והכיבוש בבהירות ובנחרצות. מעטות הן הנשים המתראיינות, ועל כן היה מרענן להפליא להקשיב לה.
לאחר מכן ביקור קצר אצל רימא . ולבסוף ביקרנו בראס אל אחמר אצל זוג קשישים שעד לפני 5 שנים התגוררו במקחול , אך עזבו בגלל ההריסות התכופות ובגלל שער גוכיה שנתק את זוג הקשישים מילדיהם המתגוררים בטאמון. בהגיענו הזוג אירח את ביתם, ואת בנם וכלתם עם ילדיהם. לבן אישור כניסה ועבודה בישראל אך אין לו עבודה עכשיו בתקופה שאחרי הסגר. המצב הזה מאוד אופייני – הילדים עזבו את הבקעה , אינם חיים את אורח החיים של ההורים, וחייהם ממוקדים סביב המרדף אחרי העבודה בישראל, אישור הכניסה שניתן ונלקח באופן שרירותי.