בקעת הירדן: אנשים רעבים, יישובים נצורים, שלטים: אין לכם עתיד פה

עקירה הריסה ועוד הריסה; בצמתים שלטי חוצות בערבית שמעודדים הגירה של ערבים מהשטחים: "אין עתיד לערבים בפלסטין"; אלימות יום-יומית של מתנחלים; גירוש מכל אזורי המרעה.  כך נראה הטיהור האתני בשטחי הגדה הכבושים. הבן של מריים העיוורת, ואשתו, שסעדו את הוריהם החולים, גורשו מפסאיל. בתחילה הרסו את ביתם ואח"כ את האוהל הקטנטן ששכנו בו אחרי שביתם נהרס, ובעת ההריסה אמרו להם קציני הכיבוש "אם לא תלכו מפה נבוא ונהרוס כל פעם." והם הלכו והשאירו את הלב שלהם בפסאיל ואת הוריהם חסרי האונים לבדם, ללא עזרה. המקום צחיח עלוב – צהוב ואבנים לכל מלוא העין. אפילו עשב צהוב לא גדל שם. ללמדך שאין זה מאבק על מקום אלא גירוש לשמו !

עקרבה, העיירה בת כמה אלפי תושבים - סגורה ונצורה. הדרך הראשית אליה חסומה בשער נעול. כשעמדנו שם וצילמנו הגיעו שלושה חיילים עם המפתח, ניגשו להדרה וחטפו ממנה את הטלפון. החזירו כעבור 10 דקות רק לאחר שמחקו את כל התמונות ואיימו שאם תצלם עוד תמונה אחת הם יחרימו לה את הטלפון. אני עמדתי רחוק יותר וצילמתי. תוך דקות הגיעו מכוניות רבות משני הכיוונים ועברו בשער הפתוח. כנראה העיר נצורה בלילה ובבוקר (9.30) נפתח השער. לממהרים לעבודה, לבית חולים או ללימודים יש בעיה.

בפסאיל הגענו אל מרים (האישה העיוורת למחצה, שאנו מטפלות בבריאותה כבר שנים) ובעלה מוסא. שבוע קודם התקשרתי למוסא וביקשתי ממנו לערוך רשימה של 40 משפחות של הנזקקים ביותר לאספקת מזון. בפעם הקודמת הוא עשה רשימה כזו אך השמועה נפוצה וחצי כפר הגיע לחצר ביתו. האנשים (בעיקר נשים) ממש הלכו מכות על החבילות. הפעם היו 62 חבילות שהביאו מתנדבי סולידאריות (פעילים משיח' ג'ראח ומקול רבני לזכויות אדם), מוסא הקפיד להחביא חלק מהחבילות כדי שנוכל להביא לאנשים הביתה כי אינם מסוגלים להגיע או מתביישים לקבל צדקה.  החלוקה עברה בשקט, אך היו כאלו ששברו את הלב בתחנונים כי לא נשאר בשבילם. גם אם היינו מביאים 2000 חבילות זה לא היה פותר את המצוקה הכל כך גדולה.  הרועים לא יוצאים למרעה בגלל אלימות המתנחלים ואימת הצבא, שגירש אותם מכל אזורי המרעה בהם מותר לרעות רק למתנחלי "מלאכי (השלום) המוות  מראש ההר.

אחרי החלוקה נסענו לאיש המים (ששומר על תקינות מקורות המים מפני התנכלויות של המתנחלים). כשהגענו ראינו מרחוק את מכוניתו של מרטין מ'מסתכלים לכיבוש בעיניים' יוצאת לכיוון המעיינות. קראנו לו לעצור ואחרי פגישה נרגשת עבר איש המים למכוניתנו ומרטין נסע ללוות רועים בראס אל עין. מתברר שמאז שהודעתי לגיא הירשפלד מ'מסתכלים' על חסימות המים לתושבי פסאיל, מגיעות משמרות קבועות לפני או אחרי ליווי הרועים למרעה בדרום הבקעה. המשמרות אכן מונעות מחסור במים ביישוב, שנגרמות בידי המתנחלים, כמו חסימת הזרם במעיין עם אבנים וחירור הצינור המוליך מים לכפר.

מכיוון שהגעתי למשמרת חולה קיצרנו את המשמרת וחזרנו בשעה 16.00 הביתה.