קלנדיה: רע! שגרה אפורה, קשה ונואשת

רע!

כמו פזמון חוזר, כמו תקליט שבור, אני חוזרת ובאה באותן השעות לאותם המקומות, לאותם בני האדם ובכל פעם עולים הדים שונים של המציאות שמספרת את עצמה, אם בקול ואם באלם.

המשותף לכל הסיפורים היא הכותרת בעוד התוכן מתמלא בפרטי פרטים משתנים ומתווספים.

רע, אומרים בפה מלא, רע, אומרות עיני האנשים, רע, אומרים בלי קול הילדים והנערים הרוכלים שמחייכים לרגע קט אל המצלמה וחוזרים לשגרה האפורה, הקשה והנואשת.

אבל לרע כמו בפעם הזאת לא הייתי עדה:

ליד הקיר שתוחם את הכביש שבין מחנה הפליטים לדרך שמובילה למחסום הלך מדדה לאטו קשיש נתמך במקל. צעד ועוד צעד השתרך האיש לאורכה של החומה, כל כמה צעדים, פנה שמאלה ונבר בידיים חשופות בערמות האשפה שבתחתית הקיר (באין פחים במרחב הציבורי , האשפה נערמת בצדי הדרכים). האיש פשפש בערימות המתגבהות ואז צד את עינו דבר אוכל נגוס, סוג של קציץ בשר, הושיט האיש יד אל ה"מציאה", הרים את שצדה עינו ובלי לבדוק טיבו או מצבו הכניסו לפה ולעס.

הלאה משם, באחת מקרני הרחוב, מקום שיושבים ועומדים בו כמה גברים, חלקם נהגי מוניות חלקם לא, סוג של פרלמנט רחוב שאני עמם, לעתים יושבת ולעתים עומדת, מספרים הרבה, שואלים הרבה, בעיקר מקווים לימים טובים מאלו שעכשיו, מאמינים שגרוע מעכשיו לא יכול להיות, אומרים את שהם מאחלים לנתניהו שהם כמוני רואים בו את מחולל המצב.

האנשים נקבצו יחד, בקשו שאצלם אותם ואביא להם את תמונת דיוקנם. אחד מהם, מכר ותיק התרחק ממקום הצילום, "אני לא מצטלם, אני מבוקש", אמר ולא ידע שהוחמאתי מאימון בי.

לפני פרידה שאל אותי אחד מהם:

-   את לא מפחדת?  

-   ממה? 

-   מלבוא לפה,

-   לא מפחדת,

-   אבל הישראלים מפחדים, את לא?