דרום הר חברון, סוסיא
החלטנו לבקר את עזאם בסוסיא. מאז 1986 עזאם ומשפחתו חיים באוהל יחד עם שאר המשפחות שגורשו מהמקום בו גרו שהוגדר כאתר ארכאולוגי. למרות המגורים באוהל, סביבת האוהל תמיד מטופחת. הוא הופך זבל לזהב: עציצים בצמיגים ישנים שאותם הוא חותך בצורות שונות, את הבטון שיצק בין הסלעים כדי שבחורף לא יכנסו מים לאוהל עיטר בגולות צבעוניות.
כשהגענו הפעם הכל היה נראה אחרת. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה בעצב שהשנה צריכת המים הקנויים התחילה חודש מוקדם יותר. יש לו כמה בארות שמדי פעם לדבריו המתנחלים סותמים ולפעמים גם בפגרים.
סיפור המים של הכפר הוא סיפור הכיבוש. מחיר המים תלוי בדרך בה המיכלית עם המים מגיעה. אם השער ליד המוצב בסוסיא פתוח מחיר המים הוא 30 ש״ח לקוב מים, אם הוא סגור המחיר עולה ל-35 ש״ח. מחיר המים תלוי גם אם המים מגיעים בטרקטור או משאית וגם תלויים בנקודת המילוי. לפעמים מחירם יכול להגיע עד ל-43 ש״ח לקוב. להשוואה, מחיר המים לאזרחי ישראל נע בין 7 ל-12 ש״ח לקוב מים. במרחק של 25 מטר מהאוהל של עזאם עובר צינור המים להתנחלות אבל לא לעזאם.
ישבנו עם עזאם ואשתו המקסימה ונהנינו מהאויר הנפלא שעליו בינתיים עוד לא משלמים ועדיין לא מצאו דרכים לעצור אותו.
שאלתי אותו מה קרה לעציצים היפים שלו והוא ענה כי הוא משקה אותם במים שנשארים לאחר שטיפת הכלים. מכיוון שגם המים האלה הם במשורה, הכל קמל.
לעזאם היה עדר של 300 כבשים והיום נשארו לו 100 כבשים בלבד כי נאלץ למכור אותם כדי להתפרנס. קשה במחיר מים כל כך גבוה לדאוג גם להשקיית הצאן או להשקיית הגידולים המעטים שגידל סביב האוהל.
בהחלטה 64/292 שהתקבלה בעצרת הכללית של האו״מ ב-28 ביולי 2010, הזכות למים ולסניטציה הוכרה כחלק מזכויות אדם. הזכות למים קבועה בחוק זכויות האדם הבין לאומי. ״זכות האדם למים היא חיונית לחיים בכבוד אנושי״ [ועדת האו״ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות]
ועלינו ,לפי החוק הבין לאומי, כמדינה כובשת, החובה שלא למנוע מתושבי המדינה הנכבשת את אמצעי הקיום המינימלים. אין ספק שהזכות למים הוא אמצעי קיום חשוב ביותר. ההגדרה של עזאם על צורת החיים שלו כל כך נכונה.
ההתנכליות לאספקת המים לפלסטינים שאנו עדים להם כל הזמן, ניתוק צינורות מים, סתימת בארות, מילוי גבים שהתמלאו במי גשמים בבטון, דברים שהיינו עדים להם ודווחנו עליהם, הם כנראה אמצעי לגירוש האנשים מאדמתם שבמקרה של סוסיאֿ אפילו פליאה אלבק הכירה בקיומו של הכפר ובבעלות של תושביו על האדמות שעליהן הם יושבים.
עזאם בשפתו היפה אמר כי הוא מרגיש כמו אדם שמחובר למכשירי החייאה וברגע שינתקו את המכשירים האדם ימות.
דרום הר חברון
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
יטא היא עיר המחוז של דרום הר חברון.
היא נמצאת באזור סְפר בין האזור הפורה של חברון וסביבתה לבין המדבר של הרי חברון. היא מונה כ-64 אלף תושבים. הכפרים מסביבה מכונים מסאפר יטא (כפרי הבת של יטא). תושביהם מתקיימים מצאן וחקלאות. החקלאות מתאפשרת רק בחלקות קטנות, בעיקר סמוך לערוצי נחלים. רוב האזור סלעי וטרשי.מראשית שנות השמונים הוקמו על האדמה החקלאית בדרום הר חברון, אשר עובדה בידי הפלסטינים, מספר התנחלויות ומאחזים: כרמל, מעון, סוסיה, מצדות יהודה, עתניאל ועוד היד נטויה. מאז הוקמו ההתנחלויות ושטחיהם החקלאיים צומצו, סובלים התושבים בדרום הר חברון מהתנכלויות מצד המתנחלים, ובמקביל נמשכים נסיונות גירוש והריסות בתים במקביל למניעת מים וחשמל. הצבא והמשטרה נמנעים מלהתערב בדרך כלל באירועים אלימים ואינם ממצים חקירה הנדרשת לאכיפת החוק על המתנחלים הפורעים. ההתנכלויות בדרום הר חברון כוללות תקיפה ונסיון לשרוף אוהלי מגורים, שיסוי בכלבים, פגיעה בעדרים ומניעת גישה לשדות מרעה.
המחסומים בדרום הר חברון מרוכזים בכבישים המרכזיים 317 ו -60. ברובם לא ניכרת נוכחות צבאית, אך מערך מבוזר של מגדלי שמירה מאוישים מנטר את הכפרים הפלסטיניים ואת דרכי הגישה להתנחלויות. חסימות מסוגים שונים מוצבות בהתאם לצורכי המתנחלים והצבא. מדובר בעיקר בצומת זיף, מעבר דורא-אלפוואר וצומת הכבשים בכניסה הדרומית לחברון.
עודכן אפריל 2021, מיכל צ'
MuhammadFeb-24-2026דרום הר חברון, בית חגי: סוללים דרך ביטחון פנימית
-
סוסיא
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
סוסיא הפלסטינית שוכנת היום בין ההתנחלות סוסיא לבין הבסיס הצבאי . התושבים החלו להתיישב בשטחים שמחוץ לכפרים בשנות השלושים של המאה ה–19, והתגוררו במערות, אוהלים וסוכות. עד היום הם מקיימים אורח חיים מסורתי ופרנסתם מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. עד מלחמת 1948 עיבדו החקלאים שטחים שהתפרשו עד לאזור ערד. בעקבות המלחמה איבדו חלק ניכר מאדמותיהם שנותרו מעבר לגבול, בצד הישראלי. לאחר מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי הוקמו באזור מחנות צבאיים, הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, ושטח האדמות צומצם עוד יותר. ההתנחלות היהודית בסוסיא החלה ב-1979. מאז מתנהל מאבק עיקש לסלק את שרידי התושבים הפלסטיניים המסרבים לעזוב את מקום הולדתם ולעבור ליאטא הסמוכה. עם פיתוחו של אתר תיירות בח’ירבת סוסיה בסוף שנות ה-1980 (בית כנסת קדום) גורשו עשרות משפחות שגרו במערות בסביבתו. במחצית השניה של שנות ה- 1990 התפתחה באזור צורה חדשה של התנחלות – חוות רועים של מתנחלים בודדים. תופעה זו גרמה להגברת המתח בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הפלסטינים, והביאה להתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבי החוות כלפי הפלסטינים. במקביל נמשכו הריסות מבנים והשחתות יבול מצד גורמי הביטחון וכן מניעת מים וחשמל. בסוסיא הפלסטינית, כמו בחלק גדול של כפרי דרום הר חברון, אין מים זורמים, אך עובר בה צינור המים המספק מים להתנחלות סוסיא. הפלסטינים קונים מים יקרים שמגיעים במכליות. חשמל סולרי מסופק על ידי מערכת קולטים, שהותקנה בכספי תרומות. אך ההריסות בכפרים לא חסות על בורות מים ולא על הלוחות הסולאריים ועמודי חשמל המיועדים להעברת חשמל סולרי בין הכפרים. עודכן אפריל 2021, ענת ט.
-
