מחסום ח'רבת עסלה (1231), מחסום פלאמיה דרום (935), מחסום פלאמיה צפון (914), עזון

משמרת שחר בשערים חקלאיים

ברבע לשש בבוקר כשהגענו לשער פלאמיה צפון (914) היה עדיין חשוך וקר, וכולם חיכו ליד השער.  התקבלנו בפנים מחייכות של מכרינו משכבר הימים, היו ששאלו "למה אתן לא באות כל ברבע לשש בבוקר.. זה לא שווה שאתן באות רק פעם בהרבה זמן".

והם צודקים!!!

שאלנו למה? "לפעמים יש חיילים טובים ואז הכול עובר בסדר,  לפעמים יש חיילים רעים ואז הכול לא בסדר". דוגמה לחייל לא טוב הייתה החיילת הבלונדינית עם כובע טמבל גדול שעמדה בשער. הפעם היא לא הציקה להם. נראה שכולם התרגלו למצב שכדי להגיע לחלקת האדמה שלך אתה תלוי ברצונם וטוב לבם של חיילים.      

ברבע השעה שחיכינו לפתיחת השער סיפר לנו ח' על מה שהוא זוכר ממלחמת 67: הוא היה בן 4 והוריו, סביו, דודיו וכל המשפחה ברחו מהכפר, זכרו מה קרה ב-48 וב- 56 בקלקיליה (בפעולת התגמול) ופחדו מהחיילים הישראלים. הם עברו את הירדן וגרו מספר חודשים באוהלים. אחר כך החליטו לחזור, אבל חזרו לאט לאט מבלי שהצבא הישראלי הרגיש. חזרו לבתים שלהם בפלאמיה והמשיכו לעבד את אדמתם, יש להם 100 דונם אבל עכשיו רוב האדמה מחוץ לגדר

"אתם מדברים גם על הנכבה?", "לא, אנחנו עסוקים בלחיות, צריך אוכל לילדים (יש לו 5 ילדים כולם לומדים באוניברסיטה בנג'אח, בחליל (חברון) ובטול כרם).  צריך כסף ללימודים של הילדים, אין זמן לחשוב על מה שהיה. אנחנו חושבים על עכשיו. ועכשיו אין גשם וצריך להשקות את השדות של הזעתר". "איך אתם משקים?" "מזל שיש לנו הבארות שלנו מאז מלפני 67 אז יש לנו מים ואנחנו מעבירים בצינורות לשדות, גם הצינורות זה מפעם. אבל היום ישראל לא מרשה לנו לחפור עוד בארות, אם מישהו חופר בור למצוא מים, הצבא בא וסותם לו את הבור, הם אומרים שכל המים הם של : מקורות אבל זה לא נכון זה מים שנמצאים מתחת לכפר שלנו..."

"ואיך יש פרנסה מהזעתר?"   "פעם כל האזור שאת רואה לפניך, הרבה לפני שהייתה גדר הכול היה פה פרדסים. אבל עכשיו אין פרנסה מהתפוזים, אז עקרנו הכל ושתלנו זעתר. שולחים זעתר לירדן ומשם למדינות המפרץ, בהתחלה קיבלנו הרבה כסף מהזעתר אבל עכשיו שכולם עושים בעיקר זעתר מקבלים פחות והכי הרבה מרוויחים לא החקלאים, אלא המתווכים מירדן שקונים מאיתנו ומוכרים לאחרים."  השיחה קולחת ומעניינת ביותר,  ואני אומרת לעצמי, רק בבוקר מוקדם כשמשוחחים עם האנשים עד  לפתיחת השער אפשר ללמוד עוד ועוד על חיי היום יום, על הבעיות שמעסיקות אותם, עם תחושת הפספוס של כולנו, שלנו - שאיננו פוחדות להגיע ולדבר עם הפלסטינים - ושל כל המוני אזרחי ישראל שלמדו רק לפחד. ואני שמחה על חברותי ועלי שאנו זוכות למחוות האנושיות האלו בשעת בוקר חשוכה וקרה.

 נפתח השער, הולכי הרגל עוברים ראשונים, בחמישיות (מצווה הבלונדינית), ביניהם גם א' מיודענו. ח' עולה על אופניו, ז' עולה על החמור, א' הולך רגלי ו"עדנאן היקר" נוסע ברכב שלו. עוברים כ-12 טרקטורים, כולם מחייכים אלינו ומנפנפים לשלום, "תבואו גם מחר".

אנו ממהרות לאורך הגדר לפגוש את החיילת הבלונדינית והחייליה האחרים ליד השער של ג'יוס צפון (935),  שם רק 4 טרקטורים, ועליהם כמה נשים מוכרות. כדי להגיע לשער של ג'יוס דרום עלינו לעלות לכיוון ג'יוס, לעבור את הבלאדיה, תחנת המוניות, להיזהר לא לדרוס ילדים בדרכם לבתי הספר, בשער הזה אנחנו מחכות, אין עוברים ואין חיילים.

אנחנו חוצות את הוואדי בדרך כורכר חדשה למדי שמחבר את ג'יוס עם נבי אליאס, קיצור דרך משמעותי. בנבי אליאס קשה לנו לחצות את הכביש הראשי, כבר 7.30 ושיירות בלתי נגמרות של מאות מכוניות של מתנחלים שנוסעים לעבוד באזור השרון והמרכז. אחרי תימרונים נועזים של רחל הנהגת אנחנו ממהרות לשער של חירבת עיסלה (1231) ומגיעות עוד לפני החיילים, מעט אנשים ממתינים,  6 אנשים ו8 חמורים שלא מפסיקים לנעור ולמחות על המצב. 

מחירבת עיסלה נסענו לבקר את חברנו בעזון.

כבר כמעט שבועיים מאז הניתוח וביום רביעי הקרוב, ניסע להשתתף בקטע האחרון של הנתוח שלאחריו אמור ז' לחזור ולהיות כאחד האדם. בריא! אישאללה.