מחסום קלנדיה: מעבר מכשולים בדרך לגשר הולכי הרגל

וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כ"ה, י) כך כתוב בתנ"ך אך מתכנני מחסום קלנדיה לא קראו את ספר ויקרא ולא מבינים את המונח דרור.

להלן מה שכתבו "המבינים והיודעים" למיניהם על המחסום: במחסום מסוף תחבורה ציבורית עבור הפלסטינים שנוסעים לעיר העתיקה בירושלים. בהמשך המתחם ישודרג עם בתי קפה וחנויות. במערכת הביטחון תומכים: "יש לנו אינטרס שיעברו במעבר ולא דרך קו התפר". נוספו קווי תחבורה ציבורית. הרציפים חדשים ומוצללים, הוקמו שירותים ציבוריים ואזורי המתנה לרווחת הנוסעים. המסוף מסדיר את התנועה באזור ומקל על הפלסטינים.

ועכשיו למציאות: בגלל החשש מפקקי התנועה האיומים במקום חנינו במרחק קצר מהמחסום וצעדנו – ארבע נשים בגיל הזהב לעבר המחסום. האזור כולו "...כביש אספלט, מול חומה, קבצנים בפינה, אני צועק בכל העיר, שיסתכלו עלי, רק עלי..." {מאיר בנאי}. מולנו ניצב גשר האימים – הגשר להולכי רגל. בתמימותנו חשבנו שבמקום בו יש גשר המיועד להולכי רגל תמצא גם דרך להגיע אליו. ואכן יש, אך היא מיועדת למטיבי לכת בלבד. הסתכלנו ימינה ושמאלה בכוונה ללמוד מה עושים אלה העוברים פה יום יום. מטפסים מעבר לחומה. גיל הזהב או לא – טיפסנו. הגענו למרגלות הגשר. הבחירה היא מדרגות רבות או טיפוס בשיפוע שדומה לו רק העלייה להר תבור! מה עושים הקשישים? החולים? אימהות עם עגלות ילדים? אנשים בכיסאות גלגלים – למתכנני יצירת הפאר הזו הפתרונים. בתי השימוש חדשים ונקיים להפליא – הכיצד? פשוט – הם נעולים על מנעול ובריח.

עברנו בקרוסלה הראשונה (סחרחרה בעברית) המובילה לפרוזדור שבסופו קרוסלה נוספת. לאורך הקירות הותקנו מכשירים הקוראים את הכרטיס המגנטי וכך מוודאים שכל מי שעבר גם חוזר. היו מי שדאגו לחבל ברוב המכשירים.

הגענו למסלולי הכניסה למחסום עצמו. השמאלי היה פתוח ונעמדנו בתור. לפתע הוא נסגר. מתוך התור התחילו צעקות חייל חייל תפתח. על החיילים שישבו בעמדות זה לא עשה רושם. הם בשלהם. אחרי "קונצרט" של כמה דקות סימנו לנו לעבור למסלול האחר. שעטנו לשם עם כל הקהל  ועד שהגענו סימנו החיילים כי נחזור למסלול השמאלי . כסאות מוזיקליים. החיילים מתארגנים להחלפת משמרות וזה חשוב לאין ערוך מהפלסטינים , שהם חייבים להם שירות הנחשבים " כתיקנים [ג'וקים]" כדברי האלמוות של רפול. קצת התעללות לא מפריעה לאיש. מטלפון לחמ"ל למדנו שהמחסום פתוח 24/7 והכל פועל כרגיל. לכרגיל יש הרבה פירושים. כאשר סוף סוף אחרי כ-25-20 דקות נכנסנו לאולם נוכחנו כי רק 6 מתוך 18 עמדות הכרטיסים המגנטיים פתוחות, ועוד שתי עמדות בודקות תעודות זהות ואישורים דיפלומטיים או אחרים.

שני מאבטחים אזרחיים באו בריצה ממעמקי המחסום לעבר בחור צעיר בשנות העשרים המוקדמות ודרשו ממנו תעודת זהות. הבחור סרב ובאומץ ונחישות הודיע למאבטחים כי אין להם הסמכה לדרוש זאת ממנו. "תזמינו משטרה ואשמח להציג להם תעודת זהות". והם התעקשו שיצא מהתור וייגש אליהם והוא עמד בשלו. הבחור ניצח – שימחת עניים.

התור למת"ק, שנפתח ב-08:30 ומנפיק כרטיסים מגנטיים במחיר של -.150 ₪ צפוף מאד. המעבר וקבלת הכרטיס הם עניין לכשלוש שעות. בימים "רגילים" נדרש יותר זמן – עכשיו "סבבה" כפי שאמרו לי, כי סגר. סבבה, שמעתן?

עברנו ויצאנו כל אחת בנפרד. על מנת לפגוש את הנהג חזרנו למעבר המכשולים אלא שהפעם חיכתה לנו הפתעה. סולם מאולתר שמקל על הטיפוס. בעזרת בחורים נחמדים שעברו גם הם הצלחנו וחזרנו אל הדרור והחופש של הכובשים המאושרים.