בקעת הירדן: ליווי שקט ביום חורפי בסמרה

אחרי ארוחת בוקר עם פ' ואביו, עלינו מהוואדי של קהילת הרועים לכיוון צפון ורעינו תוך התקדמות צפונה וחציית ארבעה ואדיות גדולים. שני העדרים הנוספים של הקהילה רעו בסמוך. היום התחיל חמים, אבל התענן בהמשך עד שירד גשם קל שלא הפריע לרעייה.

כשהיינו קרובים לכביש אום זוקא העליון (כביש ישן מס' 5788 המחבר בין כביש אלון לכביש 90) פ' לא היה רגוע ואמר, "נזיז את העדר מהכביש לפני שאורי [מהמאחז הסמוך יביא עלינו את הצבא. 

כביש אום זוקא מתחיל כאמור בצומת עם כביש אלון ומטפס מזרחה עד לבסיס צבאי. שם הוא מתעקל צפונה ובשלב מסוים מתחיל לגלוש לכיוון צפון-מזרח עד להתחברות עם כביש 90. המאחז של אורי כהן נמצא על גבעה מזרחית לכביש בחלקו הדרומי. בנקודה גבוהה מצדו המערבי של הכביש הוקם מצפה על שם לוחם מכוחות הביטחון יוסף ג'ינו. המחנה הצבאי, המאחז, המצפה והכביש המתעקל יוצרים מעין מתחם שאורי כהן תפס עליו בעלות וחולש עליו. הרועים פוחדים להיכנס למתחם הזה למרות שהאדמות בבעלות קרוב משפחה שלהם ושם הם נהגו לרעות במשך שנים. בעבר הם גם גרו בסמוך למקום שבו ממוקם המאחז, אז נאלצו לעקור עקב הקמת שמורת טבע במקום. התירוץ שח שמורת טבע אינו תופס לגבי המתנחל החדש, יש לו עדר בקר שמשפיע על השטח הרבה יותר מאשר עדר הצאן. כשנכנסים למתחם רואים שיש בו פינות ישיבה, שלט לזכרו של ג'ינו, פינת קומזיץ וכמובן - עצים מושקים בטפטפות, במים שהרועים מנועים מהם. השטח לא מגודר, אבל העדרים של הפלסטינים לא נכנסים אליו והבקר של המתנחל כן. אני יודעת כי אני מסתכלת על האדמה ועל חרא מכל הסוגים.

בסביבות 11:30 הכבשים שהמליטו לאחרונה החלו למשוך בחזרה דרומה והביתה כי רצו להיניק. הרועים ניסו לעכב קצת את העדר, אבל כעבור כמה דקות התקדמנו במהירות בחזרה. אנחנו עדיין בעונה הרגועה: ההמלטות אומנם החלו אבל עדיין אין הרבה חלב (חולבים רק לשימוש ביתי) והמרעים קצרים. זה זמן להתארגנות לקראת החורף בקהילות ולכן ליוויי הרועים כוללים בתקופה הזאת גם עזרה מסוגים שונים כמו הכנת המאהלים והדירים לקראת עונה הגשומה.