בקעת הירדן: טיהור אתני מתקדם

טרור המתנחלים כלפי פלסטינים תושבי הבקעה המקוריים אינו מתחיל ונגמר בהצתות ובאלימות פיזית. דרכים מגוונות לו וכולן נובעות מרשעות וחוסר אנושיות, והמטרה - התעמרות באוכלוסייה חסרת המגן עד לגירושה או הכחדתה. זהו פשע שאין שני לו ושותפים לו צה"ל, משטרת ישראל, רשויות שונות (רשות הטבע והגנים , המועצות האזוריות ועוד) ושתיקתה הרועמת של התקשורת ביששראל ביחד עם התעלמות הציבור. היום נספר על פגיעה קשה במים. מקור החיים של תושבי פסאיל.

שמונה משאבות ענק של חברת מקורות שואבות את כל מי התהום של אזור פסאיל/גיתית לטובת ההתנחלויות. מה שנותר לפלסטינים הוא צינור דקיק המעביר מים ממעיין פסאיל (פצאל בעברית) להשקיית השדות, לצאן ולבני האדם. כך יוצא שאלפי תושבי פסאיל מקבלים מים אחת לארבעה ימים. הם ממלאים מיכלית וכשהיא מתרוקנת הם קונים מים ממקומות אחרים.

בפסאיל מתגוררות כמה עשרות קהילות רועים. לנוכח האלימות של מתנחלים, היורדים אליהם מראש שרשרת ההרים ממערב, נמנעת מהם הרעייה בשטחי הבר מסביב לכפר. שובר את הלב לראות את גב ההר שופע עשב בעוד הכבשים של הפלסטינים נאלצות לרעות בחצר הבית או ליד כביש 90, וכתוצאה מרעיית יתר כבר אין שם עשב.

בעבר היה ברז קטן בצינור המוביל מים מהמעיין, שאליו חובר צינור שנמשך לשוקת ממנה שתו כל העדרים אחרי המרעה. לפני שנה, מתנחלים ממאחז מלאכי השלום (...) נעלו את הברז ומאז אין יותר מרעה ואין יותר מים לצאן.

לפני כמה ימים צילצל אלי  ג' האחראי על תקינות הצינור לפסאיל ועל מקורות המים לצינור. ג' עצמו נכה וכל יום היה נוסע באופניים לאורך הצינור ובודק אותו. בשנה האחרונה נוקב הצינור מספר פעמים והמים התפזרו בסביבתו, מתנדבים מארגון מסתכלים לכיבוש סתמו את החור אלא שאחרי מספר ימים הצינור נוקב שוב. כך 4-5 פעמים. לפני כשנה סתמו חברינו ממסתכלים את החור וכיסו את המקום בשכבות בטון כדי למנוע מהמתנחלים לקדוח בו. כמעט שנה זה החזיק מעמד והיום שוב ראינו חור גדול בבטון ובצינור. מחצית מכמות המים המיועדים לפסאיל זורמים דרכו החוצה והולכים לאיבוד.

לאחר מכן עברנו לאורך יובלי המעיין ובחמישה מקומות שונים הם היו חסומים בערימות של סלעים, שמנעו זרימה חופשית של מים אל הצינור. החקלאים הפלסטינים סיפרו שכל היבול מתייבש בשדות עקב אבדן המים ולפסאיל מגיע זרם דקיק באותו היום בו הם זכאים למים.

הפלסטינים מוכנים לתקן ולהלחים את הצינור אך זה דורש אישור של רשות הטבע והגנים ושל המינהל האזרחי. פנינו אליהם ומקווים שיטופל, אבל בינתיים הפגיעה קשה ומי יודע עד מתי היא תימשך. החסימה של מקורות המים ביובלים עצמם היא יום יומית וג' מפחד לפנות את האבנים בלעדי ההגנה שבנוכחותנו. לפני שלושה שבועות, בעת בדיקה שיגרתית של הצינור, הגיע לכביש טרקטורון של מתנחלי מלאכי השלום והחל לרדוף אחריו בעת שרכב על אופניו. ג' ירד בתמימות מהכביש על מנת לפנות לטרקטורון דרך, אך הטרקטורון ירד אחריו מהכביש, דרס אותו וברח וג' נשאר מדמם בשטח.  ג' אושפז עקב כך בבית חולים.

מדהים כמה אנרגייה של  הרס ורשע משקיעים המתנחלים ונעריהם המופרעים בהתעללויות. לפלסטינים אין כל הגנה, מלבד כמה פעילים מסורים עד בלי די, מעטים מדי וחמושים רק במצלמות.

לאורך הדרכים אל המעיין ראינו צביות ועופרים רבים. מכיוון שהרועים גורשו, המקום הריק מזמין את הטבע לחזור אליו והיופי שבהתחדשות הטבע שובר את הלב, כשהוא בא על חשבון פרנסתן של עשרות משפחות.

לפסאיל הגענו בעיקר כדי לעזור למשפחתה של מרים העיוורת, אותה אנו לוקחות לזריקות בעיניים. היא צילצלה אלי שבוע קודם ואמרה שבעקבות הסגר על הגדה ומניעת הרעייה היא ומשפחתה הגיעו לסף רעב. אין להם מה לאכול לחלוטין. לכן הבאנו מוצרי מזון בסיסיים וירקות טריים למכביר. בכל הגדה מצב דומה ולא נראה שלמישהו בישראל אכפת.

ואז לקח אותנו הבן של מרים, שאישתו המקסימה מטפלת במסירות נפש במרים, לראות את החורבן בחצר המשפחה. לפני חודשיים הוא קנה קראוון קטן, במקום אוהל סיירים שמשמש אותם ללינה בקיץ הלוהט ובחורף עם מי הגשם הדולפים. הוא קבע משטח בטון והעמיד עליו את הקרוואן. לא עברו שבועיים והגיעו כוחות ביטחון, שפתאום לא חסרו לכוחות המלחמה בעזה, ובנחישות ובמסירות הרימו במנוף את הקראוון (ובתוכו 2 מזגנים) ואחר כך חזרו עם באגר שניתץ בחמת זעם את ריצפת הבטון. לו רק היה הצבא כל כך ערני ונחוש ב-7 באוקטובר...

משימתנו השנייה – חלוקת ילקוטי לתלמידים. זה שבועיים אני ופעילים רבים אוספים ילקוטים משומשים לילדי צפון הבקעה. הכנסנו בתוכם מחברות וקלמרים עם עפרונות וצבעים, מחקים ומספריים וכיו"ב. הבנים קיבלו תרמילים כחולים והבנות – ורודים, כ- 50 במספר.

לבסוף נשארנו באום ג'מאל לנוכחות מגינה מהצהריים עד 18.30עם נביל, שנותר האחרון בכפר, אחרי שכל הכפרים הולכים ומתרוקנים, קהילה אחרי קהילה, מגורשים באלימות מחרידה ובשיתוף פעולה של הצבא. תחילה מונעים מהם לצאת למרעה ולאחר מכן פולשים לכפרים עצמם, הורסים, עושים בלגאן ובעיקר מטילים טרור על הילדים, נשים וזקנים. כך גורשו 15 קהילות מחמרה, סמרה ולפני שבוע מאום ג'מאל. לפני שבוע הקימו המתנחלים מאחז באום ג'מאל, ליד קהילות הרועים, ועוד באותו יום החלו להיכנס לתוך הכפרים במקום ולרגום את יושביהם באבנים. התושבים הפלסטינים שרואים את מה שעושים המתנחלים לאל פאריסייה ולקהילות האחרות, מבינים שחייהם הקשים אך השלווים במידה מסוימת הסתיימו. הם ארזו את חפציהם ועברו לתיאסיר שבשטח A. יש להניח שייאלצו למכור את עדריהם כי האזור העירוני של שטח A צפוף ואינו מאפשר רעיית עדרים גדולים. באום ג'מאל כשמו כן הוא  - יש לתושבים  עדרי גמלים ולהם בטח לא יימצא מקום בתיאסיר.

אט אט מתבצע טיהור אתני בביקעת הירדן, והשטחים בשליטה פלסטינית מלאה דהיינו שטחי  A הופכים לצפופים יותר ויותר – פצצת זמן שתתפוצץ לנו בפנים יום אחד.

12.30 במחסום חמרה (בקעות) תורים ארוכים. עשרות מכוניות ממתינו למעבר מכיוון שכם לביקעה. בכיוון השני תור קצר יותר. מחסום המים ב-13.25 היה פתוח ומיניבוס של פועלים שסיימו את עבודתם בכרמי ההתנחלויות ממתין למעבר. 19.00 – מחסום גיתית (מעלה אפרים) שבדרך כלל המעבר בו חופשי, בעת הזו מאויש בחיילים שעוצרים כל מכונית פלסטינית לבדיקה. ליהודים יש נתיב מיוחד כדי שלא יתעכבו חלילה בתור של הפלסטינים אשר זמנם, כידוע, אינו נחשב.