בקעת הירדן, המתנחל לפלסטיני: נכון שמעולם לא השפלתי אותך?

מצאתי עצמי עומדת בשדה עם הקהל הבא:  שני פלסטינים, אב ובנו, בעלי הקרקע, שני גברים מהתנחלות "רועי": משה, מנהל הקהילה, ועוד אחד מתחכם, שעד הרגע איני יודעת את שמו, שהחזיק רובה ואמר שהוא אחראי בטחון. כמו כן שני ג'יפים של חיילים וחיילות, ולרגע הגיעה גם הקצינה, אותה הכרתי מהתנכלות קודמת בשדות חדידיה, היה גם שוטר שבא והלך. כל הקהל הזה סביב טרקטור ישראלי, שנשכר על ידי אנשי "רועי", כדי לזרוע בשדה שבעליו פלסטיני.

הפלסטינים הביאו תעודה ירדנית שמראה על בעלותם על החלקה, וטענו שיש להם גם נייר ישראלי שמראה בעלות שנשאר בבית. היהודים טענו שהשדה שלהם. הם לא צריכים להראות ניירות כנראה. השוטר שהגיע ניסה לעשות סדר ואמר שעד שהמנהל האזרחי יחליט למי האדמה אף אחד לא יעשה בה כלום.

כידוע זו עונת החריש והזריעה. הפלסטיני טען שהאדמה שלו עוד לפני שקמה ההתנחלות בשנות ה70 המוקדמות. הוא טען שאז לקחו ממנו משולש קטן, והוא כל שנה זורע את השדה ומחכה ליבול.

היהודים טענו שהכל היה נפלא ביחסים ביניהם עד ש"אתם הגעתם". נזכרתי מיד ששמעתי את האמירה הזאת גם ברשאש מהמתנחל הג'ינג'י. ובהמשך הבנתי בדיוק למה התכוונו.

הוא, עם הרובה שמתנופף מול עיניינו ולפעמים נתקל לי ברגל, מפעיל חוש הומור שמצחיק רק חיילים חסרי בינה, ומנסה להפגין ערבית שהפלסטיני יחייך אליו בלית ברירה ויסכים לאמירה כמו: נכון שמעולם לא השפלתי אותך? נכון שמעולם לא פגעתי בך? ומה יגיד חסר הנשק? גזלת לי את האדמה בלי להשפיל ובלי לפגוע?. לאֱ ! הוא אומר נכון. לא פגעת ולא השפלת. הוא לא מעז להגיד לו גזלן, גנב, שקרן, כמו שאני אומרת. הוא רק שולח אלי מבט מודה חשאי.

ואז מנהל הקהילה צועק עלי, לא לצלם! אני שואלת למה לא לצלם. אתה מפחד ממשהו? ולא מצלמת. ומחליטה להקליט, אבל אני מגושמת. רואים שאני מנסה להקליט. ולא כי אני מנסה להסתיר. אני פשוט מפחדת שלא אזכור את הדברים הנאמרים ואולי נפסיד איזה אינפורמציה חשובה. הם מתלחשים לי מאחורי הגב. תראה היא מקליטה. ואז החייל צועק לשוטר נכון שזו עבירה? נכון שאסור להקליט בלי ידיעת הצד השני? והשוטר מנפנף אותו בתנועת יד קצרת רוח. ואני כבר אין לי חשק להקליט. מה כבר יגידו אנשי חבורת הרשע הזאת. באופן ברור אני מסבירה לפלסטיני שיש כאן שלוש זרועות שמשמשות לאותה מטרה. והוא מסכים איתי. מה נשאר לו לעשות. אני מנחשת שההחלטה של המת"ק תהיה שהשדה שייך ליהודי. מתי לאחרונה הוחלט אחרת? נכון, אמונה.

זה אותו יהודי שכתבתי לו מכתב לפני שבוע למה סגר את הגדר ולא נותן לקהילה שממזרח להם לצאת לכביש הראשי. ואני שואלת אותו למה לא ענה למכתב. מה אני חייב לך? מי את שאני אענה לך? אני אומרת אתה לא מאפשר לאנשים להגיע למחוז חפצם. אתה מגביל אותם. ואין חובה לענות.

בבוקר נכנסתי לראות אם השערים פתוחים.  מצאתי שער פתוח ליד החממות אבל בהמשך מזרחה, בדרך לכיוון חדידיה יש עוד שער והוא למרבה הפלא סגור. גם הצד הדרומי סגור. הדרך שהציע לי ת', דרומית לדרך הדרומית לא עבירה.  נשארה רק הדרך למכחול, שהיא אפשרית ברכבים גבוהים. לא למכונית שלי. השאסי,צריך לשמור עליו, שיהיה בריא.

בשלב מסויים רובם הלכו ונשארתי עם בעל ההומור, שני הפלסטינים וחיילים. חיכינו לתשובת המת"ק. חיילת עמדה לידינו והקשיבה לשיחה. חשבתי לנהל שיחה שקטה עם בעל ההומור. לא הצליח לי. הוא עשה לי מבחן בהיסטוריה. הגענו מהר לזה שהמעשה שלהם דומה למה שעשו החלוצים שהקימו קבוצים ואז נוצרה לו בעיה בעמידה מול מי שהציונות לא אור לרגליה ולא לעיניה ויכולה לעמוד מול הטענה הקשה, ולהגיד שנוכל לתקן רק ביחד. בהסכמה. השיטה של לזרוק אותם לא תצליח כל הזמן. החיילת שהקשיבה בשקט תוך הזדהות עם הרובה של ההומור, אמרה באיזה רגע "אני מוסלמית". "ערביה מהגליל". נחרדתי. למה את כאן עם מדים? כי אני רוצה להגן על המדינה שלי. המדינה שנתנה לאמא שלי כל כך הרבה וגם לי. אני רוצה להגן עליה. רציתי למות.

בהמשך הבנו שמהמת"ק לא יבוא איש. הם הבטיחו לחיילים תשובה בטלפון. הפורום התפזר.