בקעת הירדן: טיהור הבקעה נמשך. מתנחלים שורפים להם הכל
מטרת המשמרת – הקמה ותיחזוק של ספריות לילדי הקהילות הבדואיות בדרום בקעת הירדן. הגר מינתה "ספרנית", אחת הנשים הצעירות בכל קהילה, אליה היא מביאה כל שבועיים כ-10 ספרים ומשחקי קופסה. אותה ספרנית משאילה ספר לכל ילד וכאשר הוא מסיים לקרוא ומחזיר לה היא נותנת לו ספר נוסף. כנ"ל עם המשחקים. כל שבועיים הגר אוספת את הספרים שהוחזרו ומביאה.
תחנה ראשונה – עין רשאש. קהילת עין רשאש גרה כ-10 ק"מ מדרום מזרח לכפר דומא. מתנחל בשם אלחנן הקים מאחז בבסיס צבאי נטוש וקרא לו מלאכי השלום . מלאכי המוות היה מתאים יותר לקרוא למאחז הזה. מאותו היום, לפני 9 שנים, לתושבי קהילת עין רשאש אין יותר חיים. בתחילה אלחנן ונערי הגבעות שאיתו, השתלטו על המעיין ואט אט עברו לתקוף את הרועים ולגרש אותם משטחי המרעה שממזרח לקהילה. כל זאת בעזרתו הפעילה של צבא האפרטהייד לישראל. יום יום הם רדפו את הרועים, תקפו אותם, הבריחו באלימות את העדרים עד שגרמו לכבשים הרות להפיל, הפחידו אותן במוסיקת טכנו רועשת ונעזרו בצבא שהוציא לרועים פעם אחר פעם צווי "שטח צבאי סגור
". במשך שנים ליווינו את הרועים עד שלפני ארבע שנים הם החליטו לא לצאת עוד למרעה ורעו את עדריהם צמוד לבית.
לפני כשנה החלו המתנחלים לבקר את את קהילת עין רשאש בכפר עצמו, נכנסו לבתים, הרסו, איימו עליהם, עשו חראקה בפתח הבית ותקפו את הרועים. אנחנו, פעילי בקעת הירדן, מסתכלים לכיבוש בעיניים, בניצוחו של האיש המופלא הרב אריק אשרמן, עשינו תורנויות של נוכחות מגינה. השארנו בכפר אנשים 24/7 בכדי להגן עליהם. בנוסף, בחסות המלחמה שפרצה ב 7.10, הגיע הצבא וחסם להם את השביל הפתלתל לכפר. ואז המתנחלים באו והציתו אוהל ותקפו את התושבים. הם נאלצו לעזוב. גורשו מביתם!
הקהילה עברה לפאתי דומא, מקום עם נוף מדהים של בקעת הירדן. אך לא היה מקום לכולם והם נאלצו להתפצל לשלוש קבוצות. וכך נהרסו חיי קהילה שהתגבשה במשך עשרות שנים. עם כל הנוף והאוויר הנעים הם משוועים לחזור הביתה.
ישבנו עם סומאיה בביתה ושוחחנו. סומאיה הראתה להגר את בתה בת ה-12 שידה פגועה והיא אינה מקבלת טיפול. פעם, אמרה סומאיה, קיבלה טיפול אחד ברמאללה הרחוקה ואי אפשר לקבל טיפול קבוע. הגר הבטיחה להביא את ורד הפיזיותרפיסטית, שפעם בשבועיים מגיעה לבקעה לטפל באנשים בהתנדבות.
בדרכנו חזרה ביקשתי לעצור להתרעננות במועצת דומא. לא נעים. נכנסתי פנימה ובחור צעיר הופתע ושאל מה רצוני. שאלתי אם אפשר להשתמש בשירותים, והוא הפנה אותי לשם, אבל הזמין אותי להיכנס לשתות איתו ועם עמיתיו קפה. אמרתי שאני ממהרת כי חברתי במכונית, בשמש. כשיצאתי חיכה לי עם תרמוס וכוס חד פעמית ובקבוק מים קרים שהוציא מהמקרר. הוא מזג לי והלך אחרי למכונית לתת גם להגר.
בדרך, בין צומת טייבה למערג'את, ראינו כפר פלסטיני שננטש מיושביו. במערג'את נפגשנו שוב עם עאליה, צעירה מקסימה, שהקימה פינה מסודרת נאה לספרים ולמשחקים בבית האירוח של הכפר. למרות החום, היה תענוג לשוחח עם האישה האינטליגנטית הזו. היא סיפרה שלאחרונה מתנחלים לא מגיעים אליהם יותר. כנראה עסוקים במקומות אחרים.
לאחר מכן הראתה לי הגר את הבתים והדירים הנטושים של סלימאן הגדול, שיש לו 500 עיזים. כל המשפחות כאן שייכות לחמולת מליחאת (שבט כעאבנה) כמו משפחת מליחאת שגורשה מאזור חמרה בצפון על ידי המתנחל הפושע משה שרביט. הם היום באזור טובאס לאחר שמכרו את העדר.
לאחר מכן נסענו לסאביחה, עוד ספרנית במערג'את שמגיעה עם סלים מלאים ספרים ומשחקים ומקבלת חדשים. לבסוף נסענו לראס אל עוג'ה ושם חילקנו ספרים.
לבסוף נסענו לצפון הבקעה למשפחה של זובעה שמעל לחמרה.
מחסום בקעות ב-14.30 – תורים של עשרות מכוניות משתרכים משני צידי המחסום. ב-15.30 עברנו שוב והפעם היו מכוניות בודדות משני עברי המחסום.
משפחת בשאראת היא הבעלים החוקיים של האדמה עליו היא יושבת. כל המשפחה, ההורים בני ה-85, הזוג מחמוד וחדיג'ה, ילדיהם ואחיותיו בעלות הצרכים המיוחדים, כולם נרתמים לעבודה הקשה ורואים ברכה בעמלם. הם מגדלים עשב שצומח 10 ס"מ בשבוע, תות שדה (בעונה) חיטה וכמובן כבשים. גם דבש טהור מניבות הדבורים בכוורות שממוקמות אי שם הרחק בשטח. ביום שלישי התעוררו בני המשפחה ללהבות ענק שהגיעו עד הבית. עצי הזית, חלק מהעשב המיוחד, וכל תשתית הצנרת נשרפו באש. עדי ראייה מספרים שהאש פרצה בו זמנית בשלושה מוקדים שונים, דבר המעיד על כך שהשריפה לא פרצה באופן מקרי. כבאית ישראלית סירבה לעלות ורק עמדה הכן למקרה שהאש תתפשט. הגיעה כבאית פלסטינית במהירות, עצרה את האש שכבר ליחכה את קירות הבית.
פגשתי את המשפחה באותו היום. הם היו מזועזעים. המחשבה שמישהו ניסה לשרוף אותם בשנתם ושמחר אותו בן בליעל יעשה זאת שוב ואין אף גורם שיחקור או יגן עליהם היא מטלטלת. כמו בכל המקומות, המתנחלים אינם בוחלים בשום אמצעי נפשע על מנת לגרש את הפלסטינים מאדמתם. אבי המשפחה נולד לפני 85 שנה על אדמה זו, שהורישו לו אבותיו.