סיור בבקעת הירדן עם עתונאים

פגישה מתואמת בבניין מועצת הכפר ברדלה שבצפון הבקעה. נכחו ז' ראש הכפר, ק' עתונאי מקיוטו ניוז, שמתגורר זה 3 שנים בירושלים ומסקר את אזור המזרח התיכון ופלסטין. פנחס ענברי, עתונאי וחוקר מזרח תיכון שעובד יחד עם ק'.  ז' המארח דובר עברית שוטפת. עבד כ 10 שנים בישראל, בצומת צמח וזוכר לטובה שנים אלה.

הנושא שהיה על הפרק: תוכנית הסיפוח של הבקעה ומדיניותו של טראמפ. הנשיאים האמריקאים הקודמים כולל אובמה לא אהדו את האינטרס הפלסטיני אך התבטאו בעמימות. ועכשו, לדברי ז'  הדברים ברורים. טראמפ מניח את דעותיו על השולחן. הוא שמע שבנט אמר בשיחה עם אישיות ציבורית שיש תוכנית לספח 6 כפרים פלסטינים. השיחה נסבה על ההשלכות של סיפוח כזה. האזור הבנוי של ברדלה נמצא בשטח B אך כל השטחים החקלאיים שעליהם מבוססת כלכלת הכפר הם בשטחי C. כך שסיפוח השטחים החקלאיים בלבד אינו מאפשר חיים לתושבים ולכן מוטב שיסופחו גם בתי הכפר שהיום, רשמית, הם בשליטה אזרחית פלסטינית. רצון התושבים לחיות את חייהם בתנאים של כבוד, כך שסיפוח שיאפשר להם זאת לא יעורר התנגדות אם יהיה בשליטה רשמית ישראלית. ניסינו להעלות את בעיית המים  אך נושא השיחה חזר כל הזמן לעניין הפוליטי וההשלכות של הסיפוח על התושבים.

משם נסענו למקחול. ארוחה חיכתה לנו אצל בורהאן. תכננו שהעתונאים יפגשו אותו אך הוא היה בשדה עם העדר. ידידנו אבו חלף, שהיה עם העדר בשדה הירוק שליד השביל העולה למאהל של בורהאן, עלה איתנו במכונית כשבידיו צרור של עלי לוף וצרור של עלי חרדל. אשתו של בורהאן הגישה לנו תה ותקרובת. לאורחנו העתונאים היתה זו חוויה ראשונית ומיוחדת - אירוח באוהל של רועים. לנו זו היתה הזדמנות להעלות בפניהם את הקשיים של קהילות הרועים, ובעיית המאחזים שחולשים על הגבעות.

נפרדנו מהאורחים ועצרנו לביקור קצר אצל ידידותינו באוהלים הסמוכים. בתחילה אצל ר'. הילדים הקטנים כרגיל שמחו לבואנו ורצו לקראתנו. מ' שעלתה השנה לכיתה א' גילתה בתא המטען את השמסייה. המטרייה , עדיין עטופה באריזה. ח', כבר נער, בירך את דפנה : "מברוק עלא סיירה ג'דידה": תתחדשי על המכונית החדשה. ר' סיפרה לנו ששני אחיה שמתגוררים בחדידיה נעצרו על ידי הצבא בטענה שקטפו עשבי מאכל בשטח. טענה שנשמעת מאולצת והסיבה האמיתית שמתקבלת על הדעת היא הפחדה, ולהדגיש מי הריבון על השטח, כולל על גידולי הבר. האחים התבקשו לשלם 4000 שח כערבות לשחרור. כך מממנת ישראל את אחזקת הצבא בשטחים.

משם ירדנו למאהל השכן לפגוש את נ'.  תוך כדי שיחה שאלנו אותה לתומנו אם היתה מעדיפה לחיות תחת הרשות הפלסטינית או תחת ישראל. לא הספקנו לסיים את השאלה והתשובה נחתה, קצרה, ברורה ובטבעיות: "אני פלסטינית וזכותי לחיות בחופש, כפלסטינית בארצי שלי תחת שילטון שלי."

בזמן הנסיעה חזרה מברדלה ואח"כ בהמשך הדרך הטרידה אותנו השאלה, איך מתיחסים הפלסטינים לרעיון של ריבונות רשמית של ישראל בבקעה. כיצד הם רואים את המצב ומה בחירתם (למרות העובדה שמעשית אין להם כלל בחירה כי מי שואל אותם).

בדרך חזרה עצרנו לראות את השערים בהתנחלות רועי, שחוסמים את הדרך לתושבי חדידיה מביתם לטמון. השער הצפוני היה פתוח  לראשונה מזה ימים רבים. לבקשתו של עו"ד איתי מק, המתנדבים הישראלים שמלווים את הרועים, עוקבים בתדירות של כמה פעמים בשבוע אחר שערים אלה. נ' סיפרה לנו שהשער פתוח כעת מדי יום משעה 6 בבוקר עד 6 בערב. הצלחה קטנה בעקבות מאמציו של איתי מק ומכתבים ששלח לצבא.

בהמשך הדרך, ממכורה לכיוון גיתית, ראינו שטח מעובד חדש על חשבון שטחי מרעה. השטח היה נטוע בשורות של עצים קטומי ענפים ולידם מפוזר גזם. הגזע והענפים החשופים לא אפשרו לנו להגדיר אילו עצים הם. גדר חשמלית הוצבה מלפנים ושער חדש.

מחסום מעלה אפריים היה מאויש. חיילי וחיילות מג"ב עצרו לבדיקה את המכוניות הפלסטיניות שנסעו בכיוון הבקעה. במסלול השני, החופשי, נסעו המכוניות הישראליות.