בקעת הירדן, ח'רבת מכחול

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
נורית פופר (צלמה), דפנה בנאי (רשמה), אורחות מיפו – יסרא ודועא
29/08/2017
|
אחה"צ
ח'אלת (ח'ירבת) מקחול: צילום מהריסות קודמות
Photo: 
Nurit Poper
אבו ח'אלף
Photo: 
Nurit Poper

לפני ימים אחדים התבשרנו שב-3.10 יתקיים דיון בבית המשפט העליון בבקשתם של תושבי ח'אלת מקחול לאשר את הפחונים והדירים בהם חיים הם והצאן שלהם. כבעבר, אין סיכוי, והרכב השופטים בראשות סולברג המתנחל אינו מותיר להם כל תקווה. סולברג היה גם זה שהורה באוגוסט 2013 על הריסתו של הכפר, מה שהתבצע ב-16.9.16 – הכפר כולו נהרס עד היסוד. כל ההריסות מזעזעות. חייהם של נשים, ילדים, זקנים וחיות המשק מתנפצים באיבחת בולדוזר אכזרית. בני האדם, שחטאם היחיד הוא שלא נולדו לגזע האוחז בכוח, נותרים בשמש הלוהטת או בקור המקפיא לאסוף מזרנים, סירים, ילקוטים ועפרונות ותרופות המפוזרים בשטח. מי שלא ראה בני אדם המקובצים סביב מוטות מעוקמים, בדים קרועים ופחונים מעוכים שעד לפני שעה תחמו את חייהם, הגנו על ילדיהם, שמרו על מידה של פרטיות, ואת הריק הנואש בעיניהם, לא יבין זאת לעולם.

אבל במהלך השנים יצרנו קשר של ידידות עמוקה עם נאג'יה ועם בורהאן, עם רימה ועם אבו ח'לף, ליווינו את ההיריון הקשה של רימה ואת לידתו של רמי עם 3 חורים בלב, את ניתוח החירום של חסן הפעוט ואת מחלת הלב של אבו ח'לף בן ה-80. אנשים עניים שבעניים והם כל כך נדיבי לב, כל כך חמים ומצחיקים. כל כך אהובים. כאשר אלה אנשים קרובים כל כך, מעשה הנבלה הזה מקבל מימד של סיוט פרטי, מול חוסר היכולת שלנו להגן על אנשים אהובים אלא רק להתבונן, לכאוב ולצרוח מזעם על המדינה המרושעת שאנחנו חלק ממנה. היש דרך  עצור את הנבלה ?

חשבנו שלא לספר להם עדיין על הדיון הצפוי, כדי לא להרוס את שמחת החג הקרב ובא, אבל תוך כדי שיחה עם יוסף ונאג'יה הפטיר יוסף בסיפוק ש"נראה לי שישראל נרדמה לה. כבר הרבה זמן היא לא עשתה לנו בעיות!" ואז נפלטה מפי הידיעה ששנת השלווה האחרונה עלולה אכן להיות אחרונה. מאותו רגע נפלו פניה של נאג'יה וקומתה קטנה באחת. כאילו כל צער היקום נחת על כתפיה. מעתה לא תישן לילה אחד מחשש לביתה, לילדיה, לתינוק שטרם מלאו לו שנה, למשק הקטן המפרנס אותם בדוחק.

ביקרנו גם את בורהאן שהגיעו במונית מפגישה עם מי שמחליף את המושל שנפטר לא מזמן, שם שטחו בקשה להחליף את הפנלים הסולאריים לאספקת חשמל, לחדשים וגדולים יותר.

משפחתו של בורהאן בטאמון בימים חמים אלה וכן בגלל שאין פה בית ספר והילדים לומדים בטמון. משום כך בורהאן הבודד מוצא נחמה בחברתו של אבו ח'לף הזקן, אבל בסך הכל – שניהם מתקשים מאוד לטפל במשקים לבדם, משום שהאישה היא לא רק חברה אלא בעיקר כוח עבודה חיוני במשק החי.

ביקרנו גם בפסאיל אצל משפחתה של הג'ר, שגם אצלה מרבה ישראל להרוס. הג'ר הביעה דאגה כנה לחברתנו צביה שנפגעה בתאונת דרכים , ועמה יש לה קשר מיוחד.

הצטרפותן של יסרא ודועא תרמה המון. השיח השוטף והעמוק שיצרו בכל מקום, כמו גם האמון וחוסר המחיצות,  מוכיח לנו כמה זה חסר בתקשורת שלנו, במיוחד עם הנשים שאינן דוברות עברית. אח, לו יכולנו לצרף פלסטיניות למשמרות שלנו....