קלנדיה: נוהל גב-אל-גב במקום בו נחוץ נוהל לב-אל-לב
אני יודעת שעוולות גדולות יותר כלפי הפלסטינים מתרחשות כל יום.
אני יודעת שצעירים וצעירות ממנה מוכים, מורעבים וגוועים במרחב הגיאוגרפי שבין הים לנהר.
אבל גם אחרי שנים של נוכחות במקום המפגש של קורבן מזדמן לרובים, לצפות בקיום הנוהל הזה שעם השנים נורמל, מגביר את הדופק וחונק את הגרון כי אסור בתכלית האיסור להתנהג אל בני אדם כאילו הם סחורות.
היא לא התלוננה כששכבה זמן רב באמבולנס הסגור.
היא לא צעקה כשגופה המיוסר טולטל בין האלונקות.
היא רק נשכה שפתיים וגנחה בקול חנוק וחרישי כשאנשי הצוותים הרפואיים נשאו אותה בין שתי האלונקות.
בתה שהתלוותה אליה ניסתה לדבר על לב החמושים שיאיצו את התהליך: "אנחנו משועפאת, היא צריכה להגיע מהר לבית חולים, בבקשה..."
אבל למקום הזה ולמשרתים בו יש סדר עדיפויות ועל פיו לא סבלו של האדם או הדחיפות הרפואית קובעים. הם ממלאים פקודות ומבצעים הוראות: "קודם כל צריך לבדוק את התיאומים" אמר נציג מטעמם.
- התיאומים קודמים לכאב, לסבל ואף לחיים.
ועל פי הנהלים נבדק שיש תיאומים, צולמו תעודות הזיהוי ונבדק הציוד האישי.
כשהנהלים כולם היו לשביעות רצון האוחזים ברובים הם השלימו את ביצוע הנוהל, העבירו את האישה חולת הסרטן בין האמבולנסים והיא עשתה את דרכה לביה"ח שבהר הצופים.
- תחילה הם ניסו לסלק אותי מהמקום. התעקשתי להיות נוכחת, כי מקום בו נמצאים אזרחים אינו שטח צבאי ואין מניעה שעוד אזרחית תעמוד. כשהתבצע הנוהל טענו שאסור לי לצלם, "מותר" אמרתי, "רק אם הם מרשים" טענו נגדי (פתאום יש "הם", פתאום חשוב מה הם מרשים או לא), אבל בתה של החולה לא רק שאישרה לי לצלם, היא גם הפריחה לעברי נשיקת פרידה.
ואסור לשכוח שמחסום קלנדיה אינה הדרך הקצרה ביותר או המהירה ביותר ממחנה הפליטים שועפאט לביה"ח בהר הצופים, וחובה לזכור שגברים מודרים ממיטת חוליין של בנות משפחתן, או כמו שאמרה מישהי: הם מפעילים נוהל גב אל גב
במקום בו נחוץ נוהל לב אל לב.
- נדמה שחומת ההפרדה מתחילה להקיץ מתרדמתה ארוכת השנים :
