בקעת הירדן: בצל המלחמה הכיבוש מעמיק את ידו הקשה

התוכנית היתה לקחת את מחמוד לרופא במרפאה בעין אל בידא בצפון הבקעה. מחמוד עונה בכלא הישראלי וסובל מכאבים. המטרה הייתה לחסוך ממנו נסיעה למרכז הגדה כי המחסומים בימים אלה מעכבים שעות ארוכות. היום בשעה 15.00 היה תור של 10 מכוניות במחסום בקעות, המתנה של לפחות חצי שעה בחום של 39 מעלות. אבל המרפאה היתה סגורה בגלל האבל שהוכרז על חיסול הנייה. אז שינינו את התוכנית ונסענו תחילה לעין אל סאכות. מיד בפנייה ראינו שהחליפו את השלט הישן בחדש: מצפה רז.
שני אחים מאל פאריסייה אחמד וברכאת עוברים כל שנה בקיץ לעין אל סאכות כי האזור עשיר בעשב, ומכיוון שהוא מעט גבוה יותר ופתוח, פחות חם שם. האזור קרוב גם למעיין עין אל סאכות, ובעבר הרועים השקו שבמימיו את העדרים. לפני שלוש שנים גידרו מתנחלי שדמות מחולה את המעיין כדי למנוע מהרועים מים. כתבנו אז מכתב תלונה למנהל האזרחי באמצעות עו"ד איתי מק, והתרענו על בנייה ללא אישור. התשובה הלאקונית "שהם יפעלו בזמן המתאים לסדר העדיפויות שלהם" היתה בעצם הכרזת התעלמות מהתלונה, או לכל היותר דחייה עד אשר חוקיות המקום תוסדר בחלונות הגבוהים.

אחמד נסע לטובאס ובנו בן ה-12 נשאר לשמור על האוהל והעדר. זאת משום שהמתנחל גלעד עמוסי מהתנחלות רותם רעה בקרבת מקום. הוא אימת הרועים הפלסטינים, מרבה לתקוף אותם, פורץ לבתים ושופך את האוכל שבבית על הארץ. הנער הציע שנבקר את האח השני, ברכאת, שישב תחת עץ במרחק כ-300 מ' משם. מעט אחרי שהגענו אליו הגיע טרקטור ושלושה פלסטינים שהביאו לו ארוחת צהריים. אלה פלסטינים מטובאס, בעלי האדמה עליה ישבו אחמד וברכאת.  

משם נסענו לאל פאריסייה. ביקרנו בבית אחמד ואימן שלא היו בבית, הבת בת ה-12 קיבלה את פנינו והפצירה בנו שניכנס ונשתה יחד תה. סרבנו והלכנו למרכז הקהילה. שם פגשנו שני פעילים של בקעת הירדן שישבו בחצר מוצלת. בפאריסייה, שמותקפת כמעט יום יום בידי תושבי התנחלות רותם, מתקיימת נוכחות מגינה בה פעילים ישראלים נמצאים בכפר 24/7 כדי להגן על הרועים ולאפשר להם חיים. הצבא והמשטרה לא מגינים עליהם, כמובן. השבוע הוחלט לנסות לפצל את שתי המשמרות (משמרת לילה + משמרת יום) ולהוסיף משמרת נוספת - משעות הצהריים עד הערב. נקווה שיהיו לנו מספיק פעילים.
שיחה נעימה קלחה בינינו עם אזהר ובנותיה והפעילים במקום, ולא הופרענו על ידי מתנחלים. חלק מהפעילים לא היו כי הוזנקו לעין אל חילווה, כחמישה ק"מ משם. רועה  פלסטיני בא להשקות את העדר שלו במים שזרמו באפיק דליל החוצה מהמעיין הפלסטיני אשר המתנחלים ניכסו ושיפצו לעצמם ומונעים מהעדרים הרבים להתקרב אל המים והמקום.

כשנסענו דרומה ראינו את הפעילים שלנו מוקפים פרות ומנהלים דיון עם איש ביטחון (מהתנחלות משכיות כנראה). לא עצרנו כי ידענו שלא נתרום דבר והיו לנו עוד משימות.

נסענו לח'לת מכחול לבורהאן, אותו לא ראינו כבר כמה חודשים. לפני יומיים נכנסו אליו חיילים בשעה שעה שתיים לפנות בוקר, חיפשו חייל שערק מהבסיס הקרוב. הם לא עשו בלגן אבל בורהאן ואשתו נבהלו מאוד. שתי בנותיו התאומות וועד ודואא הצליחו בבחינות הבגרות וימשיכו ללמוד בשנה הבאה באוניברסיטה. בורהאן מעודד את כל תשע בנותיו ללמוד לימודים גבוהים. בתו הבכורה עושה דוקטורט, שתי בנות אחרות סיימו תואר ראשון, אחד לומדת רפואה ועכשיו התאומות מצטרפות. העול הכלכלי כבד מנשוא, שכר הלימוד מטורף. רחל אפק וחנה סאפרן מנסות לגייס תרומות על מנת לעזור להם.

אחר כך ביקרנו את רימא. אנחנו מנסים לארגן ניתוח פלסטי לאחותה בת ה-20, שנעקצה בילדותה על ידי זבוב יריחו ויש לה צלקת גדולה ומכוערת על הלחי, מה שמרחיק חתנים פוטנציאלים. בהוראתנו לקחה אותה רימא למנתח פלסטי בבית חולים א-נג'אח.

בשעה 14.30 השער במחסום המים נעול וריק. המחסום מוביל אל עאטוף שבשליטת הרשות הפלסטינית, שם הרועים יכולים לקנות מים לעצמם ולצאן ולהובילם הביתה במיכליות ישנות וחלודות. הצבא קבע (עוד מלפני המלחמה) ארבע שעות פתיחה למחסום זה לצורך המעבר אל עאטוף ובחזרה.  מי התהום בבקעה מוזרמים בלעדית להתנחלויות בעוד שלפלסטינים אסור אפילו לנקות את הבורות לאגירת מי גשמים. הם חיים ללא מים כאשר 7 חודשים הטמפרטורות סובבות את ה-40 מעלות. פעמים רבות הצבא לא מגיע לפתוח את השער בזמן והפלסטינים מחכים ומחכים בחום היוקד במשך שעות. הם מתקשרים אלינו שנפעל באמצעות קריאות טלפוניות לצבא, אלא שהצבא חוסם אותנו לאחרונה.

לבסוף נסענו לאזור חמרה לראות איך מחמוד ומשפחתו מתאוששים מהשריפה שהוצתה לפני שבוע ושרפה את שדותיהם, את העצים שלהם, את כל מערכת ההשקיה והגיעה עד לבית עצמו בטרם כיבו אותה מכבי האש הפלסטינים. מכונית כיבוי ישראלית עמדה ליד החלקה הבוערת וסירבה לעזור בכיבוי. מחמוד הוא איש רב פעלים. כבר קנה וחיבר צינורות חדשים, בנה לטלאים דיר חדש והביא עצים חדשים ויריעות צל על מנת לכסות את חממת התותים, שלמרבה המזל לא נפגעה בשריפה.

אני הבאתי לפני שבוע כמה שתילים של אלוורה ואחותו של מחמוד, אישה עם תסמונת דאון, ביקשה שאביא גם לה, לגינת התבלינים שלה. השבוע היא הראתה לי עציץ האלוורה המטופח ואת שאר הצמחים בגינה לתפארת שטיפחה.

המשפחה הכינה לכבודנו מקלובה מדהימה ומרק מלוחיה טעים. קצת קשה לאכול ב-40 מעלות ובכל זאת היה טעים מאוד.

מחסום גיתית היה לא מאויש כשעברנו בשעה 16.30. הכניסה לקוסרא, כמו להרבה כפרים אחרים הייתה נעולה בשער כתום.

לאורך הדרך, במיוחד בצומת  זעאתרה (תפוח) מוצבים שלטים: עוצרים את עסקת הנסיגה. ממשיכים עד הניצחון. הרעיון שציבור שלם קורא לעצור את הניסיונות להשיב הביתה את אזרחי המדינה הנמקים בשבי החמאס - מצמרר!!