גן ילדים באל מליח: נהרס על ידי הצבא שוב ושוב ושוב

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
רחל א', וקבוצה מתעיוש ואחרים, כ-15 משתתפים ישראלים וכמה פלסטינים
31/12/2020
|
בוקר
בחצר קטנה של בית הספר יושבים תלמידים, מורים ופעילי שלום
פעיל שלום ותלמיד מחזיקים שט ועליו כתוב בעברית ובערבעת: די כיבוש

בעקבות צו הריסה שהוציא המנהל האזרחי ב 28.12  בדבר הוראה על סילוק מבנה חדש, הוזמנו להצטרף למחאה ולתמיכה בפלסטינים תושבי האזור וילדי הגן נגד הריסת המבנים. צו קודם ניתן ב7.12, בכותרת: התראה להפסקת הרס עתיקות. עורך הדין שמטפל בנושאים כגון זה מטעם הרשות הפלסטינית שלח בקשה לביטול הצווים עם נימוקים משכנעים, לבית המשפט בשני המקרים. לא התקבלה תשובה מבית המשפט. לא בראשון. כמובן שלא בשני. עורך הדין אמר שכנראה יבואו להרוס.

פניות לעיתונאים ישראלים (הארץ, שיחה מקומית) וכן לארגונים זרים ושגרירויות לא הניבו שום תוצאה בצורת כתבה או פניה לרשויות הכיבוש. לכל היותר הודעת מחשב אוטומטית שהם נמצאים בחופשת חג.

הפלסטינים המורגלים בסוג התרחשות זה, בעוד אני פחות. בנסותם להסביר את האדישות הכללית ששוררת בשטח, היו כמה תשובות. כמובן נצחה התשובה של "החג". אין חזק מחג לבטל מאמצים כלשהם. הנה אפילו הבולדוזר לא הגיע. אפשרות נוספת היתה: יהרסו – נבנה. יהרסו גן – נבנה גן. יהרסו בית ספר – נבנה בית ספר. אז התקשרתי לארגון המממן, חשבתי אולי הוא ישאל בנוגע להריסת מבנה שהוא מושקע בו. נציג הארגון, פלסטיני מחברון, אמר שהוא עשה מה שצריך. שאל את השאלות בדרג האזרחי ולא הצבאי. התקשרתי לחאן אל אחמר לשאול איך הם מצליחים להפעיל את העולם.. אמר לי עיד תשאלי את בצלם. טוב, ברור שאני יודעת את כל התשובות ואת המעמד המיוחד של אל אחמר, אבל הלכתי בכל הכיוונים.... בצלם הזדהו לגמרי עם העוול, עיתונאיות הארץ הזדהו לגמרי,  גם שיחה מקומית הזדהו. אבל היו להם נושאים יותר דחופים על הפרק.

ביום חמישי בבוקר הגענו לגן המחודש לתפארת משרד החינוך של טובאס, ואין אלא להוריד בפניהם את הכובע על שהצליחו לבנות בשבועיים שני מבנים, שירותים, פינת שתייה ומשטח דשא מפלסטיק, שער יפה, ריהוט וצוות עובדים.

כל תהליך קבלת ההחלטות והביצוע היה מפעים. תוכניות בנייה משורטטות. הסכם עבודה, חוזים.

ועם כל זה, כל הזמן עמדה השאלה מתי יבוא הצבא. והוא בא מהר. שבוע אחרי התחלת הבנייה הגיע הצו. הם המשיכו לבנות עם הצו. ואז הגיע הצו השני. עכשיו הילדים בכיתות.

כמסתכלת מהצד ומעורבת ככל שהם מאפשרים, חשבתי שכולם יודעים מה הולך לקרות. הרשות, הקבלן, המממן, והמבקש. ואנחנו נמצאים במשחק שיש אפשרות זעירה שהגן לא יהרס. ואם הוא יהרס, אולי זה לטובת המשחק הפוליטי הגדול. בדריש, אומר הפלח (מה אני יודע)

הבולדוזר כאמור לא הגיע במערכה השנייה...

בתיאום עם המורות במקום עשינו  מעין אירוע משותף עם הילדים.
למעשה רק באותו זמן בו היינו, סיפרו המורות לילדים מה עומד להתרחש. הילדים לא הגיבו לנאמר.  ולאחר מכן חלקו להם בלונים, הם נפחו ושרו את ההמנון הפלסטיני "פידאי פידאי"... והתכבדו במתוקים שהבאנו להם. הם היו מאד נרגשים ושמחו בחברתנו.

ין לי מושג מה הולך מאחורי הקלעים. אם יש קלעים. אמרו שהצבא בדרך כלל הורס בימי שני וחמישי אז ננשום עכשיו מיום ליום ונראה מה יקרה. כשנגמר היום, נעצרנו על ידי הצבא עקב עבירה על צווי הקורונה של אותו רגע. הימצאות מעל 1 ק"מ מהבית. קצינה עצבנית הוציאה עלינו זעמה וקראה למשטרה. לקח זמן עד שהגיע השוטר והוא תיכף שחרר אותנו. רק הטיל קנסinfo-icon על אי עטיית מסכה לאחד מאיתנו.
על הכביש המוביל לתיאסיר היתה הפגנה של פלסטינים נגד הצבא, שלא מאפשר להם לזרוע בשטחים שלהם. השארנו עד שהכל התפזר. בליל של כעסים היה שם. בין הפלסטינים לצבא ובין פלסטינים לבין עצמם.