תצפיות מחסוםWatch לחודש דצמבר 2003

מחסום Watch הוא ארגון זכויות אדם שחברותיו הן נשים ישראליות המקיימות תצפיות במחסומים בגדה המערבית וסביבות ירושלים. אנו מונות כיום (ינואר 2004) 300 חברות. רצ”ב סיכום התצפיות מחודש דצמבר 2003 המבוסס על 120 דוחות שנערכו ב-12 מחסומים שונים. את הדוחות המפורטים אפשר לקרוא באתר האינטרנט שלנו www.machsomWatch.org. הסיכום הרצ”ב מפנה את הקורא המעונין לדוחות הספציפיים שעליהם הוא מבוסס.

למרות הדיבורים בתקשורת הישראלית בדבר הצורך להקל את מצב האוכלוסייה הפלסטינית מצביעות התצפיות שלנו על הרעה הולכת וגדלה בכל הבט של חיי הפרט והכלל של אוכלוסיה זו. המטרה העיקרית של המחסומים והחומות היא למרר את חיי הפלסטינים ככל האפשר, כפי שהובהר על ידי החיילים במחסום קלנדיה (משמרת אחה”צ ב-12 בדצמבר): ” הם (הפלסטינים) צריכים ללמוד שלא יהיה להם קל לעבור פה”, ובאבו דיס (דוח משמרת הבוקר ב-9 בדצמבר) שם הורו החיילים לתושבים המטפסים על החומה לעשות זאת “לא פה, תטפסו איפה שאנחנו לא מסתכלים”. כל הגדה המערבית נמצאת בתהליך מתמשך של “גטואיזציה” בה נוצרים יותר ויותר גטאות סגורים, והפיקוח והשליטה על המעבר במחסומים מתהדק יותר ויותר.

גטו קלקיליה

קלקיליה, עיר בת 35000 תושבים היא דוגמא לגטו המוקף חומה ומחסום קלקיליה הוא הכניסה היחידה אליה. הצבא שולט באופן מוחלט על החיים בתוכה. המשקיפות שלנו דיווחו על סגר בעיר לתקופות ממושכות, שבמהלכו הורשו רק “מקרים הומניטריים” לשאת ולתת על אפשרות המעבר שלהם. במשך דצמבר הוטל סגר מה-8 בדצמבר עד ה-16 בו, ומה-25 בדצמבר, זמן קצר לפני פיגוע ההתאבדות בצומת גהה עד ה-4 בינואר ב10 בבוקר, אז נפתח המחסום לגמרי ואף לא נכחו בו חיילים כלל. החיים הקשים ללא נשוא בעיר הסגורה תועדו בדוחות ממחסום קלקיליה. הדוחות מתאריכים 12, 14, 15, 25 ו-30 בדצמבר מתארים את הקושי הגדול הנובע מחסימת אפשרות התנועה לחולים, נכים ואנשים שאינם יכולים לחזור לביתם. בבוקר ה-8 בדצמבר ניסו פלסטינים נואשים לפרוץ את המחסום ואז הושב “הסדר” על כנו באמצעות יריות ואיומים.

מחסום קלנדיה – כרוניקה של מוות ידוע מראש

למרות אזהרותינו בפני דובר צה”ל, הקו החם של המינהל האזרחי ומטה אוגדת בנימין, בדבר הנוהג הנמשך של ירי במחסום קלנדיה, משמרות של 1, 3 ו-7 בדצמבר אחה”צ, נהרג פארס עבד אל חאדר בן 15 מירי של חייל על יד גדר ההפרדה ב-9 בדצמבר 2003. זהו הילד השלישי שנהרג בנסיבות דומות בקלנדיה תוך 10 חודשים. עומר מטר, בן 14 נורה למוות ב-28 במרץ 2003 כאשר זרק אבנים על הגדר ואחמד אבו לטיפה בן 12 נורה באותו האופן ובאותו המקום ב-14 בספטמבר 2003. ריטואל זה מתרחש כמעט כל יום אחרי הצהריים באזור גדר ההפרדה – צעירים זורקים אבנים על הגדר והחיילים מגיבים בירי גז מדמיע ואש חיה. המשקיפות שלנו היו עדות פעמים רבות לעימותים בלתי שווים אלה בין חיילים חמושים ומצוידים היטב לבין נערים זורקי אבנים. המשקיפות שלנו התריעו על כך כל פעם בפני רשויות הצבא אך תשובת הצבא היתה תמיד כי החיילים אינם משתמשים באש חיה וכי הם יורים תמיד רק באוויר! השאלה היא כמה נערים עוד ייהרגו בטרם יחליט הצבא לנקוט שיטות פחות קטלניות בהתמודדותו עם נערים זורקי אבנים, וכמה זמן עוד נהיה עדים לכרוניקה זו של מוות ידוע מראש. מחסום קלנדיה מפריד בין השכונות הפלסטיניות קלנדיה, כפר עקב וסמירמיס מא-ראם. המעבר במחסום זה נעשה כמעט בלתי אפשרי לרוב האנשים. כדי להגיע הביתה, לעבודה או למשפחה, מרחק של 5 דקות נסיעה, מטורטרים אנשים ונשלחים להקפה ענקית דרך סורדא מרחק שעה עד שעה וחצי ומחירה 25 ₪ (5.5 דולר לאוכלוסיה ש70% ממנה חיים על 2 דולר ליום) דוחות אחה”צ מ- 22, 23 בדצמבר 2003 ו-1 בינואר 2004.

מניעת טיפול רפואי

הגישה לטיפול רפואי קשה מאד בכל הגדה המערבית כאשר הוא כרוך במעבר במחסומים (כלומר כל מי שגר מחוץ לערים הגדולות). אפילו במצב “נורמלי” ללא סגר, נערמים מכשולים רבים בדרכם של חולים ומוגבלים אל העזרה הרפואית. ב-1 בדצמבר בבוקר, נמנע המעבר במחסום ג’וברהמאדם שהציג תעודה המוכיחה כי עליו להגיע לטיפול בבית חולים איכילוב. באותו מקום הצליחו הורים עם ילדים חולים לעבור (8 ו-17 בדצמבר בבוקר) למרפאה בטולכרם רק אחרי התערבותן של משקיפות מחסוםWatch. בחווארה, ( 3 בדצמבר אחר הצהריים) עבר ילד בן 6 חולה מאד שנישא בידי אביו אחרי ניתוח בטן רק אחרי התערבות עקשנית של משקיפות מחסוםWatch. החייל אשר מנע את מעברו של הילד ביטא את הדה הומניזציה הגלויה כלפי פלסטינים ואת חוסר הרגישות לסבלם במלים: “מה תגידו כשהילד הזה יפוצץ את עצמו בתל-אביב”? בקלנדיה ב-8 בדצמבר אחה”צ נמנע מעברם של מלווים של עוורים. אשה חולת נפש שהיתה בדרכה לטיפול אצל עובד סוציאלי ב-16 בדצמבר אחה”צ עוכבה למשך כל הלילה בתחנת המשטרה.
קבלת טיפול רפואי בתקופת הסגר היא כמעט בלתי אפשרית. קלקיליה, טולכרם ושכם היו תחת סגר ימים רבים בדצמבר (קלקיליה – 17 יום). המשקיפות שלנו דיווחו על מניעת טיפול רפואי לפלסטינים ועל חולים ונכים המתחננים ומפצירים בחיילים במשך שעתיים או שלוש, לתת לעבור במחסום (קלקיליה משמרת הבוקר ב-12 בדצמבר ב-14 אחה”צ, וטולכרם ב-28 ). בחווארה, בית פוריק וסארה (כל המחסומים סביב שכם,30, 27 ו-31 בדצמבר) במהלך “פעילות” כוחות צה”ל בשכם היה העוצר כה מוחלט שתושבים המחזיקים אישורים רפואיים בעלי תוקף וזקוקים לעזרה רפואית הורשו לעבור רק באמבולנסים הגובים לפחות 50 ₪ למעבר. בבוקר ה-31 בדצמבר נעצרו הורים עם תינוק הסובל ממומים בתפקוד הלב, בדרכם להתיעצות עם קרדיולוג מומחה מאמריקה ולא הורשו להמשיך בדרכם. רק לאחר התערבות ממושכת של משקיפות מחסוםWatch ולאחר שעה של המתנה, הורשו להמשיך בדרכם.

מניעת עבודה וחינוך

עבודה:

האבטלה בגדה המערבית מגיעה ל-70%. גברים פלסטינים נואשים במאמציהם לפרנס את משפחותיהם. מחסומים וחומות מהווים מכשולים קשים שעליהם הם צריכים להתגבר כדי למצוא עבודה ולהחזיק בה. בצד כל מחסום וכל חומה נמצאים דרך קבע מחפשי עבודה מעוכבים . (ראה דוחות חווארה ה-3 בדצמבר, קלנדיה 9 בדצמבר אחה”צ, קלקיליה 10 בדצמבר, ג’וברה 8 ו-11 בו, אבו דיס, משמרת הבוקר מה-14 בדצמבר ובית לחם 25 בדצמבר). תעודות הזהות שלהם נלקחות והם נענשים בהמתנה של שעות להחזרתן. לפעמים הולכות תעודות הזהות שלהם לאיבוד בגלל רשלנות של חיילים והתושבים חוזרים למחסום שוב ושוב משום שמסוכן לנוע בלי תעודת זהות והשגת תעודת זהות חדשה מהרשות הפלסטינית דורשת זמן והיא אף יקרה מאד. (קלקיליה 2 בדצמבר וקלנדיה, משמרות אחרי הצהריים מה-29 ו-30 בדצמבר).

חינוך:

הגעה למוסדות חינוך גם היא משימה קשה לילדים, מתבגרים וסטודנטים. ילדי ג’בארה, כפר המנותק מבית הספר היסודי שלו על ידי גדר ההפרדה, חייבים לעבור דרך “שער בית הספר” שחיילי צה”ל פותחים פעמיים ביום לזמן קצר. המשקיפות שלנו מוודאות שהשער יישאר פתוח למשך זמן שיספיק לכל הילדים לעבור, אך ברור שאם הן לא נמצאות שם נפתח “שער בית הספר” לזמן קצר בלבד ותושבי המקום טוענים כי הילדים מחכים שעתיים במזג אויר קשה, עד שבאים החיילים לפתוח את השער. (ג’וברה משמרת הבוקר של 9, ו-15 בדצמבר ואחה”צ 11 ו-28 בו). במחסום קלנדיה עומדים נערים מתבגרים בפני בעיה קשה. בדרכם לבית הספר הם נדרשים להציג תעודת לידה מקורית (לא צילום) שהוריהם חוששים להפקיד בידם. (קלנדיה משמרות אחה”צ של 1, 8 ו-20 בדצמבר) וכך, לעתים קרובות, אינם מגיעים לבית הספר. סטודנטים של כמה אוניברסיטאות מצליחים לעבור בתקופות של “לא עוצר “. לסטודנטים של אוניברסיטת אל נג’אח בשכם, לדוגמא, יש זכות מעבר במחסומים שבאזור שכם אך זכות זו אינה עומדת לסטודנטים של אוניברסיטת אל קודס (אבו דיס) באותם המחסומים. סטודנטים אלה, של אוניברסיטת אל קודס מתלוננים על הטרדות במחסום הזמני ליד מעלה אדומים שם משהים אותם בכוונה (קלנדיה 30 בדצמבר אחה”צ).

טירטורים והצקות באמצעות קנסות

ברור לגמרי כי ישנה מדיניות מכוונת למרר את חיי האוכלוסיה הפלסטינית באמצעות קנסות ועונשים כספיים. אוכלוסיה מרוששת זאת נתונה להטרדות של המשטרה תחת הכותרת של “שמירת החוק והסדר”. גם אזרח פלסטיני שומר חוק יכול בקושי לחדש את רשיון הרכב שלו או לדאוג לתחזוקה נאותה של רכבו כאשר המעבר למשרדים הרלבנטיים או למוסך, רצוף מחסומים דרכם אינו יכול לעבור. וכך נענשים הפלסטינים קשות על תחזוקה לקויה של רכבם ועל רשיונות רכב שפג תקפם. בבוקר ה-2 בדצמבר ראו המשקיפות שלנו במחסום קלקיליה “מארב משטרתי” קונס נהגים ב-100 ₪ על רשיונות רכב שפג תקפם ועל כך שלא חגרו חגורת בטיחות במושב האחורי. בשיחה אתו הודה השוטר כי המארב המשטרתי היומי הוא תוצאה של “פתיחת מחסום קלקיליה” ומטרתו “להפגין את סמכות הממשלה”. נהגי מוניות ליד חווארה 17 בדצמבר אחה”צ, קבלו קנסות בני 500 ₪ על חניה מחוץ למגרש החניה. בדוח של משמרת אחה”צ של קלנדיה מה-29 בדצמבר דיווחו המשקיפות שלנו על שוטר המחלק דוחות לנהגי המוניות. הקנס נע בין 250 ל-500 ₪. מי שלא הסכים לשלם את הקנס הוזמן להופיע בבית המשפט. הנהגים טענו כי זהו נוהג יומיומי. משטרת התנועה פעילה גם בואדי נאר (ראה אבו דיס – 25 בדצמבר אחה”צ) ומחלקת דוחות לנהגים. בענין זה כדאי לציין כי הצבא חיסל לגמרי את סמכות משטרת התנועה הפלסטינית ומשטרת ישראל אינה מספקת שום הגנה לאזרחים פלסטינים מפני עבריינים. הקנסות הם “השרות” היחיד שמספקת להם מדינת ישראל.