מַחְשׁוֹםוַואץ’ התראה – יולי 2008
מדינת ישראל פרטה את ניהול המחסומים בין יהודה ושומרון וישראל ומסרה אותו לחברות אבטחה פרטיות. אחד מהתחנות הוא מחסום בית לחם (טרמינל רחל). לאחרונה אנו עדים להחמרה קשה בתנאי המעבר לפלסטינים במחסום זה. במשך שבועות אנחנו מקבלים תלונות כל בוקר על הדחיסה הנוראית, שנוצרת שם, ועל כך שאנשים מאבדים את עבודותיהם עקב איחור יומיומי. הלחץ כל כך חזק עד שפלאסטינים הועברו לבתי חולים עם שברים בצלעות וקשיי נשימה.
לפי פרסומים של משרד הביטחון, המחסום פתוח 24 שעות ביממה, אך זה לא כך עבור הפלסטינים. עבורם הוא נפתח ב-5 בבוקר. 3000 אנשים עוברים שם כל בוקר, רובם פועלים בדרכם לעבודה. הכניסה לבניין היא דרך מעבר צר בין חומת ההפרדה לגדר המתכת. לאחרונה נוספה כיסוי פח גלי למעבר במטרה למנוע עקיפת התור על ידי קפיצה מעל הגדר. הלחץ גרם לפתיחת הגדר וכעת ישנה בעיה חדשה – אנשים נפגעים מהגדר הסדוקה.
כל מי שנכנס למתקן עובר למעשה בשני שלבים: שלב 1, שלא נראה לעיניהם של המשגיחים שלנו, נמשך כשעה וחצי. שלב 2, שאותו אנחנו מצליחים לצפות, לוקח כ-20 דקות. ישנם 12 עמדות בדיקה בצד הישראלי. רק 6 מהם מצוידות במחשבים. 2 מתוך אלו גם כוללות מכשיר זיהוי ביומטרי. מאבטחים פרטיים, האחראים על ארגון התורים, מנסים לדחוס לעמדות אלו כמה שיותר אנשים, דבר שגורם לעיכוב נוסף. האם הזיהוי הביומטרי באמת הכרחי?
הטבעת כף היד של פועלים ידנית מתפוגגת מפעם לפעם. לא ניתן לחדש את הטביעות במחסומים ולכן הם מופנים למרכזי שירות תיאום (DCL). פעולה פשוטה כזו יכולה למנוע מהפועלים ימי עבודה. האם ייתכן שבמאה ה-21 אין דרך לפתור את הבעיה עצמה במחסום?
במחסום בית לחם פועלים גופים שונים: המשטרה הישראלית, משטרת הצבא, משטרת הגבולות ו”אורי”, חברת אבטחה פרטית שזכתה במכרז לנהל את המקום. לעיתים קרובות, ההתנהגות היא גסה, קשוחה ואלימה, מלווה בצעקות. החיילים והחיילות משוחחים בטלפון במהלך המשמרות, ועובדי “אורי” מעשנים במתקן בניגוד לאיסורים מפורשים. קצב העבודה בהתאם לכך לקוי.
הפסקת המעבר כ”עונש” אסורה לפי נהלי הצבא. עם זאת, כאשר האנשים בתור לא עומדים בשקט בשורה ישרה, כאשר פלסטיני מתלונן או מעשן – המעבר נעצר כחלק מענישה קולקטיבית.
תקלות טכניות תכופות: “המחשב לא עובד”, “מכונת בדיקת הקבצים לא פועלת”, “אחד מהמגני מתכת לא פועל”. אין פתרונות חלופיים לאירועים אלה למרות שמדובר בפרנסה של אנשים עובדים. (בית לחם, 13.7).
“החלק הקשה ביותר ביום עבודה של שמונה שעות בחום הוא העיכוב בתור במחסום”… (בית לחם, 10.7).
מרכז שירות תיאום (DCL) של עציון
לפני שנתיים, כאשר הסתיימו השיפוצים במרכז ה-DCL, חולקו כרטיסים מגנטיים ופתאום, תוקפן של כל הכרטיסים פג. התוצאה היא שכעת יש לחץ בלתי נסבל ב-DCL, שלפעמים מגיע לעימותים מחוץ לשערים בכניסה למשרד. בנוסף, מסתבר כי נעשים ויתורים גם למבקשי כרטיסים מגנטיים המודחים ממסיבות ביטחוניות, והתוצאה היא יותר אנשים בתור. עם זאת, לכרטיסים מגנטיים יש ערך מועט משום שהם לא מבטיחים אוטומטית קבלת היתרי עבודה. (בית לחם, 6.7).
אנשים מחכים בתור כל היום, רק כדי להתבשר בסופו שהם צריכים לחזור. לפי הוראת מנהלת האזרחית החדשה, תושבי ערים וכפרים מסוימים מקבלים יום קבוע בכל שבוע. מי שלא הצליח להיכנס למשרד ביום הקבוע, יוכל לחזור רק שבוע לאחר מכן כדי לעמוד בתור מחדש.
מספר אנשים חיכו לפתיחת ה-DCL. מישהו פונה אלינו בזעם: זו הפעם הרביעית ברציפות שהוא מגיע לכאן ולא מצליח להיכנס. מפקד ה-DCL מסרב בתוקף להתייחס לרשימת השמות שהפלסטינים מכינים על מנת לחלק מספרים, כפי שהיה נהוג, והתוצאה היא שברגע שדלת ה-DCL נפתחת, כולם דוחפים קדימה ורק החזקים מצליחים להיכנס. בתשובה לשאלתנו, המפקד מסביר כי אלו פקודותיו. אחרת, הוא אומר, הוא יוצא שוב ושוב בלילה לשלוח את הפלסטינים הממתינים בחניון עד שדלת ה-DCL נפתחת ב-8 בבוקר. כך הם ילמדו, הוא אומר, לא להגיע יותר מדי מוקדם. עוד מאמץ של הצבא לחנך את הפלסטינים קצת (בית לחם, 22.7).
מחסום חרבתא (מכבאים-רות)
מאות פועלים פלסטינים מסכנים את חייהם כאשר הם צריכים לחצות את כביש 443 עמוס התנועה בדרכם למחסום מכבאים-רות, דרך שאין דרך אחרת לחצותה. בנקודה זו, בצד השני של הרחוב, ממתינים להם שוטרי תנועה, מעניקים להם קנסות על חציית הכביש בצורה מסוכנת.
דובר מחלקת התנועה של המשטרה, סגן-ניצב דורון בן-אמו, מסביר כי “רק במדינת ישראל שוררת תרבות חציית כבישים בלתי חוקית. בימים אלה, כאשר שליש מההרוגים בתאונות דרכים הם הולכי רגל, שוטרי התנועה מקבלים הוראה לאכוף את החוק ביתר חריפות. לגבי המקום הספציפי, אכן יש בעיה לפועלים הפלסטינים בדרכם לעבודה. המדינה או הצבא צריכים למצוא פתרון תשתיתי מתאים לבעיה. אנחנו, האוכפים את חוקי התנועה, נושאים באחריות לוודא שאנשים לא יסכנו את חייהם בחציית הכביש”.