התראות מחסוםWATCH – אוקטובר 2007

השר לתיירות הורה על פתיחת מעבר צבעוני מיוחד, מיועד לתיירים בלבד, ב”מעבר רחל”, במקום המעבר האפור הקיים. (קול ישראל 8.11). המראה של מאות פלסטינים, שממתינים שעות בתור ועוברים בדיקות משפילות, מדי יום, לא מוסיף לתדמית התיירותית של ישראל בעולם!

למרות שזו שעה מוקדמת אחר הצהריים, כ-200 אנשים עומדים בתור בשני נתיבים במעבר רחל (צומת בית לחם). שלושה מתוך שניים עשר דלפי הבדיקה באולם פועלים. אנו מבקשים לפתוח את יתר הדלפים, ומקבלים תשובה שהמחשבים לא מגיבים ולכן אין אפשרות לפתוח את יתר הדלפים. יותר ויותר אנשים נדחסים בחוץ. כל כמה דקות נכנסים כ-20 אנשים. גל של אנשים דוחף ונדחף, כשהם לוחצים קדימה במאמץ להגיע הביתה לאחר יום של עבודה קשה. שני הנתיבים המובילים נעלמים לחלוטין, והמאבטחים סוגרים את אחד הדלתות, וקוראים למשטרה. השוטרים לוחצים על האנשים אחורה, ונכנסים כמעט לדרוך עליהם. אנשים לא יכולים לצאת מבית לחם לכיוון ירושלים, ולא יכולים להיכנס. פקק מוחלט. המשטרה התקשרה למרכז המחשבים והתריעה שאם לא יעשו משהו, “תנקוט פעולה תוך רבע שעה”. הם מאיימים על הפלסטינים ש”לא יכנסו אם ימשיכו לדחוף. מבחינתנו, שיתרחש אסון בחוץ. בפנים – אסור. כאן זו אחריות המפקד באזור”. … המשטרה נותנת למאבטחים לפתוח את הדלת, ונכנסים 150 אנשים. הדחיפה עצומה. אנשים נופלים, איבוד כרטיסים. הכניסה נסגרת שוב. הלחץ יורד, וה-150 אנשים נשארים באולם. המשטרה מתוחה וצורחת. הם מורים לחיילים לבדוק “מהר ככל האפשר”. הם מנסים להרגיע את המצב ללא הצלחה. לבסוף, לאחר שעה, המחשבים מתחילים לפעול, והדרך לאולם מתפנה. עכשיו יש 50 אנשים באולם, והחיילים מורים לאנשים לסדר תורים. המשטרה מורה לפתוח ארבעה דלפים עד 6 בבוקר. מה יקרה בקרוב כשהחורף יגיע והאנשים יעמדו בחוץ בקור ובגשם? (בית לחם, 18.10)

השר לביטחון לאומי הצהיר כי יפונו 24 צמתים בגדה המערבית, ושתהיה בחינה נוספת של פירוק צמתים. הצבא מסר לאות”א (משרד האומות המאוחדות לעניינים הומניטריים) רשימה של 33 מחסומים שהוסרו. נסענו ב-12 בנובמבר לראות בעצמנו. הנה הממצאים שלנו: 9 מהמחסומים שהצבא טען שהוסרו, עדיין קיימים; 10 מחסומים ברשימה לא היו קיימים בכלל; 8 מחסומים פורקו לפני מספר חודשים; 2 ברשימה לא הצלחנו לבדוק; 4 פורקו לאחרונה ו-3 חדשים נוספו –  .

לקחים חינוכיים

הנה כמה מהפקודות שמיהר חייל לשמוע על תלמיד חסר מזל, שעומד לצערו בשורה הראשונה אחרי “השיעור החינוכי”. הוא היה צריך לעבור דרך המחסום כראוי: “עכשיו תעבור לכאן. מה יש לך בכיס? הכל החוצה! החוצה! אל תעשה את זה תמימה לי. ידיים, רגליים, לצד השני. טוב. חזור. עובר (דרך המגנומטר). הם מבינים עברית מצוין”. כל זה החייל משתלח, פולט פקודות קצרות ומדודות. התלמיד יוצא מהמגנומטר, מרוסק ומושפל, ואומר לנו: “מה אנחנו, בעלי חיים?” (חווארה, 29.10)

אלף לילה ולילה

בשעה 19:30 A. הגיע למחסום חווארה. הוא הגיע עם אשתו ההרה ועם בתו תינוקת והגיש לחייל את אישור המעבר ברכב. הוא נדחה מלהיכנס עם רכבו, כי הגיע מאוחר מדי והשעה היה כבר סגורה לכניסת רכבים, כבר חצי שעה. הוא הסביר לחייל כי הגיע מאוחר בגלל ששהה זמן ממושך במחסום זעתרה. אישור המעבר שהראה לא שכנע את החייל: “כאן זה לא תקף”.  4 רכבים נוספים הגיעו והנוסעים שלהם גם לא הורשו לעבור. שני הנהגים ניסו להתווכח עם החיילים רק כדי לדחוף חזרה לחניון קרוב ולהותקף בקתות הרובים. הם התקשרו למרכז הקישור ומפקד המחסום ענה: “זה לא יעזור לכם. אתם לא תעברו”. “לגבי אני, שיעשו מה שהם רוצים, הם יכולים למות”, אמר החייל, כשלסוגיו הראו לו שאישה הרה וילד בתוכה.

עשינו שיחות רבות למרכזי הסיוע של הצבא והובטח שיבדקו את הבעיה.  החיילים מצד שני טענו שלא היו אנשים שממתינים במחסום. מקשר המפקדה קיבלנו תשובה שהם לא יכולים לשלוח קצין כי סיימו את משמרתם במחסום ב-5-6. כל מה שהם יכלו לעשות היה לבקש מהגדוד לתת להם לעבור, וזהו. גם, בתוך זמן קצר כולם יכנסו, ובכל מקרה אין אף אחד במחסום. כן, הוא מכיר את A., הוא שחקן רגיל (כלומר, מגיע חצי שעה מאוחר לאחר שהתעכב במחסום אחר). חשבנו ש-A. עשוי לשכנע את מפקדת, אך לשווא. “הגעת מאוחר ולכן תצטרך לחכות עד 02:00 בבוקר, מה שבסופו של דבר קרה. לנו הוא אמר: “הם צריכים ללמוד לקח, אחרת הם יעשו זאת שוב ושוב ויש לנו מספיק עבודה כמו שזה”.

כל השיחות שעשינו למפקדים ונספחים שלהם לא נענו. זה היה מאוחר והם ישנו בבתיהם.

בשעה 24:25 העירנו את D.B.; היא הבטיחה לעזור מתוך שכנוע שהחיילים שיקרו על הימצאות של מישהו במחסום.

בשעה 01:10 אשת A. החליטה לקחת את בתה וללכת רגלית לביתם, בתקווה שאחד מבני המשפחה יאסוף אותה בצד השני של המחסום. A. לא העז להשאיר את רכבו בחניון, fearing that settlers might set it on fire or that it would be stolen. Other drivers did the same.