ללכת מחר לאדמה, לעצים שנטעו הדורות הקודמים לנו
אום מוסה, דוחה (ضحى) גרה בכפר בורין בצפון הגדה המערבית. דוחה היא חלק מאחת המשפחות הגדולות שחיות בכפר במשך דורות. היא אם לשלושה, נשואה. חקלאית נלהבת, מארגנת פעילויות לנשים ומארחת מתנדבים בינלאומיים. היא האחראית על קשרי מחסוםWatch עם כל מה שקורה סביבה.
חברת מחסוםWatch, רחל אפק, שוחחה עם דוחה במהלך עונת מסיק הזיתים האחרונה.
אני חולם על שלום
אני חולם על שלום. בלי המתנחלים האכזריים שעומדים למעלה, שם, ומפריעים לחיינו. אני חולם לחיות כל יום מבלי לגלות נזק נוסף שהם מטילים עלינו. אני מתפלל שנוכל להיות חופשיים. אני חולם להיות מסוגלים לנסוע לאן שנרצה, לצאת לאדמותינו – לחרוש, לעשב, לקצור בזמן שלנו. בלי שמישהו אחר ייתן לנו פקודות ויחלק לנו ימים מסוימים לעבודה ולקציר.
במצב הנוכחי ישנה תיאום מסוים בין הרשות הפלסטינית לבין המנהל האזרחי הישראלי – אך גם לאחר שכבר יש לנו היתר, הם עדיין עוקבים אחרינו. למה עלינו לתאם רשות כדי ללכת לשדה שלנו? זה כואב ומביש.
גם אנחנו רוצים לחיות כבני אדם
כשאני רואה אנשים מאושרים, חופשיים, לא נרדפים על ידי אחרים, אני חושב; למה אנחנו לא יכולים גם לחיות כבני אדם? לכולנו יש משפחות וילדים, גם לנו וגם לישראלים. למה להרוג? אנחנו יכולים לחיות בשלום וביטחון ולעבוד את אדמתנו. בחופש. בלי כיבוש.
זכרונות ילדות
הזיכרון שאני לא אשכח לעולם הוא מלחמת 1967. הייתי ילדה קטנה. אמא שלי אמרה, “בואי נישן מתחת לעץ.” “למה?” שאלתי. “כי היהודים כבשו את כפרנו ויש מטוסים בלילה שיכולים להתקיף את הבתים.” אני זוכרת שלילה אחד פרשנו את המזרנים שלנו מתחת לעצי הזית כ-100 מטר מהבית, וזה היה מפחיד נורא.
אני גם זוכרת שביום הראשון של המלחמה, ה-5 ביוני 1967, היהודים הרגו את אבי. הוא היה שוטר במשטרת ירדן ועבד סביב ביתוניה. לא נתנו לנו לקבור אותו במשך 3 חודשים. אני לא אשכח את זה. זה היה מאוד קשה. עד היום, ישראל שומרת על גופות ולא משחררת אותן מיידית לקבורה.
הייתי בת חמש, השנייה מתוך ארבעה ילדים (2, 3, 5 ו-6 שנים). איבדנו את אבא שלנו, ואמא שלנו, אלמנה בגיל 28, נאלצה לעבוד קשה אצל זרים כדי לשרוד, בעבודות בשדות, בניקיונות וכדומה. עם זאת, כיבדו אותנו כמשפחת שכול. הייתי ילדה כועסת ועצובה. מגיל 9 הייתי מלווה את אמא שלי לעבודתה בשדות. אני זוכרת אותנו כילדים סוחבים משאות כבדים על הראש יחד עם אמא. כך התרגלתי לעבוד בשדה.
נישואין ומשפחה
פגשתי את בעלי, סמיר, בתיכון; היינו באותה כיתה. התאהבנו. אנחנו קרובי משפחה. ידעתי כבר מההתחלה שהחיים איתו יהיו חופשיים כפי שאני רוצה. במשך 13 שנים לא יכולתי להרות. עברתי הפלות, ואחר כך אחרי טיפולי פוריות ילדתי תאומים, ועכשיו יש לי 3 ילדים. הגדולה מסיימת את לימודיה בשפות עברית ואנגלית באוניברסיטת אל-נג’אח בנצרת. הצעירה סיימה תיכון. בעלי הוא מורה לתיכון. במשך השנים הארוכות שלא יכולנו להרות, הצעתי לו להתחתן עם אישה אחרת, אך הוא הבטיח שהוא יישאר איתי לעד. הוא נותן לי את המרחב שלי ומבין אותי. הוא אף פעם לא מונע ממני לממש את רצונותיי.
אומרים עלי שאני אישה חזקה, מנהיגה
הכוח שלי הגיע מזה שגדלתי בלי אבא, עם אמא ששרדתי.
אני מארגנת טיולים לנשים בבורין והסביבה, לאתרים קדושים, במיוחד אל-אקסה, לחברון, לפעמים גם לעכו ולחיפה. הבית שלי תמיד פתוח, וכל שנה אני מקבלת כ-20 צעירים מרחבי העולם שבאים לקצור זיתים ומחנה בבורין. כשזה קורה, אני מכינה שולחן אינסופי עם מאכלים פלסטיניים מסורתיים, בעיקר מחומרי גלם חקלאיים פלסטיניים. משתתפת מאיטליה הזמינה אותי לכנס אוכל איטי באיטליה. כבר הייתי שם פעמיים, להדגים את הכנת האוכל הפלסטיני.
חברות עם ישראלים
הגעתי לאחד מימי הים, ושם השתנה עמדתי לגבי יהודים. המפגש עם ישראלים שמחפשים שלום פתח את דעתי. מאז אני בקשר עם חברות במכסום ווצ’ ומארגנת קבוצות לימי הים. אני תמיד שמחה לפגוש את הנשים ממכסום ווצ’ ומעוניינת שגם נשים מבורין יפגשו נשים ישראליות מארגוני שלום, כדי שיוכלו להתחיל להכיר מגוון ישראלים ולחוות את השינוי שעברתי.
לסיום…
מחר אני רוצה ללכת לאדמות שלנו, לעצים שנטעו הדורות הקודמים, ולקטוף זיתים.
דוחא מככבת בסרטון על פרויקט מן אל בחר – ימי הים
תודה מיוחדת לאמירה, ריקי, גילי, טלי ו Naomi, הנשים היקרות מימי הים ששילבו בכתיבת פרופיל זה.
תודה מיוחדת לאמירה, ריקי, גילי, טלי ו Naomi, הנשים היקרות מימי הים ששילבו בכתיבת פרופיל זה.
ארוחה עם דוחא
אנא שלחו לנו דוא”ל (friendsofmachsomwatch@gmail.com) עם שמכם ומספר הטלפון אם אתם מעוניינים להצטרף אלינו לביקור וארוחה עם דוחא בבורין. ניצור קשר ברגע שנקבע תאריך לביקור הזה.
