בוקר קפוא אחד בפברואר בשנת 2001, פנו חמש נשים למחסום שבין בית לחם לירושלים – מחסום 300 – ועמדו בקצה הוואדי ותוהות מה לעשות הלאה. היינו חבורה מוזרה, ישנוניים ועצבניים. בקושי הכרנו אחד את השני, או מה הייתה המטרה שלנו, על אחת כמה וכמה איך לנהוג בזה. חייל ניגש אלינו, חצי מופתע, חצי מאיים, ה-M16 שלו הצביע בחיבוק ידיים לכיווננו.
‘מה אתה עושה פה. אתה לא יכול ללכת מעבר לנקודה הזו’. התנגדות בקבוצה שלנו נראתה מיד. אלה שהיו מוכנים לחשוף את עצמם לעומת אלה שהעדיפו שיקול דעת כחלק הטוב ביותר של גבורה. לבסוף, אחת הנועזות שבהן, שלא רצתה לפגוע בעמיתיה באותו שלב מוקדם, הסתכלה סביב הסצנה השוממת כדי לקבל השראה. השמש זרחה מעל הר חומה. “למה באנו רק כדי ליהנות מהזריחה” היא אמרה. החייל נאנח. ״אז זה בסדר. אבל לא מעבר לנקודה הזו, זה מאוד מסוכן״. הוא דשדש בחזרה אל עמיתיו וראינו איך זרזיף של אנשים מתחיל לחצות את המחסום. התקדמנו עוד ועוד לעבר בית לחם ועד מהרה, ללא הפרעה, הלכנו על פני ובחזרה וסביבנו, השתלטנו על מה שעתיד להפוך לפרויקט שלנו, האובססיה שלנו בשנים הקרובות. כשיצאנו הודינו לחיילים ונפרדנו, נתראה שוב. היינו נרגשים, מועצמים – ומבולבלים לחלוטין ממה שראינו.
זה, MachsomWatchers, הוא הסיפור המכונן של איך התחלנו.
לא ברעש אבל – טוב עם הרבה בלבול, היסוס וחוסר ודאות. חמשת החלוצות היו רוני יגר, עדי קונטסמן, יהודית קשת, יעל לביא-ג’נר ועוד אישה אחת, סטפני בלאק שהגיעה כי רוני סובבה את זרועה.
לא עשינו את ההליכה הראשונה אל הלא נודע לגמרי לא מוכנים. הרעיון של משקיפים במחסום היה רעיון שהיה קיים כבר זמן מה, רוני היה מעורב בפרויקט דומה בגואטמלה. באותם חודשים ראשונים של האינתיפאדה, הדיווחים בעיתונות על התעללויות במחסומים היו תכופים ומשכנעים. עם זאת, הרצאה של אמירה הס נתנה השראה לרוני לעשות משהו. היא קראה לפגישה של נשים שמוכנות לשקול להפוך למשקיפות ולמרות שרק שניים או שלושה מהנוכחים הפכו פעילים, מההתחלה הצנועה ההיא גדלה MW. בלי רוני, אולי אנחנו עדיין חושבים על מחסומים. היה איזשהו חשש שאולי ‘אסור לנו’ לעמוד במחסומים, ויכוח אם צריך להיות לנו איזה סמל או לא, ואם כן מה. ייעוץ משפטי הבטיח לנו (וכדאי לזכור) שאין לצבא זכות למנוע מאזרחים להימצא בשטח המחסום אלא אם כן יוכרז שטח צבאי סגור ויוצג מסמך חתום על ידי מפקד המרחב או קצין בכיר אחר.
המתגייסים הראשונים שלנו היו מנשים בשחור, שוב הודות לרוני ועדי שחיפשו אותם בשקידה רבה. חלקם, כמו רוני המרמן, השתכנעו מיד, אחרים היססו יותר. החלטנו מלכתחילה שגברים לא יהיו משקיפים פעילים, מהסיבות שהוסברו לעתים קרובות כל כך: הקושי שלהם להישאר ניטרליים ביחס לאנשי צבא ולמצבים. כמו כן, היינו מודעים לחוסר העצמה שעומדת בפני נשים בארגונים מעורבים.
בהחלט ראינו את עצמנו כתנועה רדיקלית, אפילו חתרנית, אזרחים המאתגרים את הצבא בשטח שלו. לא מסתפקים יותר בסיפורים על ‘דרישות אבטחה’ או תירוצים לפיהם מעשי אלימות היו ‘חריגים’.
ובכל זאת שמנו לעצמנו שלוש מטרות צנועות מאוד:
- מעקב אחר התנהגות הצבא,
- מעקב/הגנה על (!) זכויות האדם והאזרח הפלסטינים, והעיד בצורת דוחות לאחר כל תצפית.
- עדי היא זו שלקחה על עצמה לארגן את הליך הדיווח והקימה את מערכת המחשוב, שלמרות שעברה שינויים ותיקונים רבים, היא הבסיס לדיווח עד היום.
באותם ימים ראשונים, מחסום בית לחם היה מורכב מכמה קוביות בטון ועמדת זקיף. בתוך שבועות מאותו ביקור ראשון, ציינו את סדרת התמורות שהובילו לממדים מסיביים, מאיימים ובלתי חדירים יותר ויותר. במשך הזמן הארוך ביותר, לפחות לתוך 2003, ניתן היה לנסות ולעקוף את המחסום דרך הוואדי ממזרח או המרכז האקומני טנטור ממערב. השטח של טנטור היה מקום מועדף על שוטרי מג”ב מכיוון שהם יכלו לקחת עצורים לשם ו’לחקור’ אותם הרחק מהעין/הקול. באותן תצפיות מוקדמות, היו לנו הזדמנויות רבות להיכנס לטנטור ולאתגר שוטרים; אפילו נעזרנו בהנהלת טנטור מכיוון שהשטחים היו חוץ-טריטוריאליים ובאופן רשמי אסורים לכוחות הביטחון הישראליים. לרוע המזל, פניותינו התכופות לפעולה במקום היו בדרך כלל לשווא. מאיה רוזנפלד והצוות שלה, לורן ארדריך וחיה אופק, השאירו תיעוד רב ערך של אותם ימים מוקדמים בדוחותיהם השבועיים במהלך 2001-2003 שהתרחבו לכלול את אל הדר, חלחול והכפרים הסמוכים. מאיה דוברת ערבית שוטפת, מה שאפשר לצוות לאסוף מידע פנימי רב מהתושבים המקומיים.
בשלבים המוקדמים דיווחנו רק על מחסום בית לחם בגלל הנגישות שלו (אלה היו הימים!) ובגלל שהיינו כל כך מעטים (עד אפריל 2001 כ-30 נשים עם אולי שתיים או שלוש תצפיות בשבוע) שלא יכולנו להפיץ עצמנו רזים מדי. ככל שהמספרים שלנו גדלו, נורה אורלו השתלטה על המשימה חסרת התודה של תיאום לוח הזמנים. היא שלטה בנו עם מוט ברזל ואף אחד לא העז לא להגיע למשמרת שלו. לוח הזמנים המאורגן עשה פלאים לכולנו כי הוא נתן לנו הרגשה של ארגון/תנועה אמיתית, כמו גם מחויבות ואחריות. רוני המשיכה בגיוס, עדי בדיווח ובמיחשוב ויהודית חיפשה מחסומים חדשים. מידע על מקום הימצאו נאסף מדיווחים בעיתונות, משלחות לגדה המערבית וגם מידע מפלסטינים. בדרך זו, גילינו את ‘המכולה’, חווארה, סורדה (שנכחדה כיום) וראינו לראשונה את החסימות של הכפרים לאורך כביש 443. באותה עת לא היה ידוע לציבור על קיומם של החסימות הללו.
בהזדמנות מפורסמת אחת, קיבלנו שיחת טלפון מפלסטיני שהפציר בנו לבקר במחסום סוואחרה אל שרקיה (חברנו המכולה) שבו השתוללו התעללויות של משמר הגבול. שתי היהודיות (אלקנה וקשת) יצאו אל הלא נודע במכונית אלקנה, ממש מעל גבעה ודיל, דרך ג’בל מוכבר ועל פני פסי עפר, למרבה הצער, בלתי נגישים וחסומים על ידי הצבא. לבסוף מצאנו את המחסום, נטוש לחלוטין מאז שהשומרים יצאו לסיור. מכונית פלסטינית בודדה נסעה מוואדי נאר. הנהג הרים את המחסום שהותירו השומרים, נסע דרכו והחליף את המחסום בנימוס מאחוריו.
בהזדמנות אחרת, קשת שהתחפשה למתנחלת ניהלה את הצוות דרך הגדה המערבית. בטעות הם הגיעו למחסום פלסטיני. תוך זמן קצר ב
כל המפקד זומן וליווה אותם בנימוס בחזרה, דרך בית סאחור, למחסום ישראלי מתחת להר חומה, אז עדיין בבנייה. חייל ראסטה מאושר, שנהנה בבירור מהבידוד שלו כדי להתנחם בחומר כזה או אחר, יצא מאוהל, איחל לכולם יום מקסים ופרש בחזרה לכל ההנאות שהוא מתפנק בהן. הרפתקה דומה לפאתי רמאללה הסתיימה גם עם המנומס אך התקיף של הקבוצה. שיגור על ידי הביטחון הפלסטיני.
‘גילינו’ מחסום (שהוסר עכשיו?) בכביש 443, ליד מחנה עופר, שם הזהירו אותנו, באדיבות, לא ללכת ל’מחסום אחר מזרחית מכאן’. זה מסוכן מדי עבור נשים כמוך’. זו הייתה כמובן קלנדיה שבה היינו פעילים כבר כמה חודשים – גם כאן היינו עדים להתפתחות שלה מכמה קוביות בטון ושניים או שלושה חיילים למפלצתיות שהיא הפכה היום.
משמרת מאוד לא פופולרית, שנחשבה ‘משעממת’, הייתה זו לאבו דיס, או יותר נכון לעמדת משמר הגבול ממש מתחת להר הזיתים בראס אל עמוד, כמעט מול מתחם מוסקוביץ’. מכיוון שהכביש מיריחו המוביל אל המחסום והרחק ממנו היה צר, תמיד היה גיבוי ארוך של תנועה, אם כי, לפחות בנוכחותנו, הוא זרם בצורה חלקה למדי עם מעצרים נדירים בלבד. ה-BP היו מאוד נחמדים והציעו קפה שסורב תמיד. תארו לעצמכם את ההפתעה כאשר המשמרת בעל כורחו הופיעה יום אחד באוגוסט 2002 וגילתה שהמחסום נעלם. הצוות יצא לדרך בחיפושיו, רק כדי למצוא את עצמו נצמד לקיר באמצע מה שהיה הרחוב הראשי של אבו דיס – החומה הקטנה שהתפתחה מאוחר יותר לחומה המפלצתית עצמה. ממש הפתעה. כמה תמימים היינו – אפילו הופתענו כשניסיונותינו להסיר את החומה נתקלו בסירוב מנומס, אך מובהק מאוד. ניסיונות אחרים להקל על מצוקתם של תלמידי בית ספר שנלכדו בצד המזרחי לא הועילו.
במהלך 2001 המספרים שלנו המשיכו לגדול והטרויקה, רוני, עדי ויהודית הגוף המקורי שמקבל ההחלטות, החליטו לערב כמה מהנשים היותר פעילות בתהליך – וכך נולדה אורג: נורה אורלו, יהודית אלקנה, איבון מנשבך, רוני המרמן, נאוה אלישר, מאיה רוזנפלד, מאיה בלום שעיצבה את הלוגו המקורי. קראנו לעצמנו עשרת החלוצים.
רוב חברי הארגון קיבלו כמובן מאליו ש-MW הוא ארגון רדיקלי.
הייתה הסכמה שלא נאמרה שלא נציב קווים אידיאולוגיים, כל אישה שמוכנה ‘להתנגד לכיבוש’, עם זאת, היא הגדירה זאת, מוזמנת להצטרף אלינו .
- הייתה מחלוקת מסוימת על ההחלטה הזו, אבל למרות כל מה שקרה מאז שהייתה החלטה נבונה. MW איבדה את היתרון הפמיניסטי הרדיקלי שלה, אבל הרוויחה במספר העצום של נשים מעורבות. זה איפשר תצפית מקיפה ושיטתית יותר במחסומים.
- לקראת אמצע 2002, בהתעקשות של חברים חדשים שרצו להיות פעילים יותר, הוחלט לפתוח את אורג לכל אישה המעוניינת להשתתף. Org שמרה על מעמדה כגוף מקבל ההחלטות של MW. באותה תקופה MW מנתה פחות מ-100 נשים (הפיצוץ הגדול במספר הגיע ב-2003 עם הקמת קבוצה תל אביבית ו.
- בהמשך 2003, בעקבות הכתבה ‘אמהות רבות’ מאת סימה קדמון ב”ידיעות אחרונות” וייסוד הקבוצה הצפונית והדרומית). עם ההתרחבות של Org הגיעה ההחלטה לשמור על MW כתנועה התנדבותית ללא צוות בשכר. .במקביל הייתה החלטה להימנע מגיוס כספים. (קיבלנו תרומה לא רצויה בסך 5,000 דולר מאמריקני מבוגר שרצה שנחלק עוגיות לחיילים. לאחר מחלוקת פנימית רבה לקחנו את התרומה, והודענו לו שהיא מיועדת לעלויות הובלה).
חברים חדשים קיבלו פגישת הכוונה והוצאו עם צוותים מנוסים. קראנו לצוותים לקיים ‘קבוצות זיקה’ – כלומר לפני כל משמרת כדי לדון יחד בתרחישים אפשריים עם תוכנית פעולה כיצד להגיב בכל מקרה. חברי הצוות עודדו ליידע את הקבוצה על כל מוגבלות, ליקוי או צרכים. הוכנו פליירים שהסבירו את MW בהתאמה לחיילים, לפלסטינים ולמצטרפים חדשים. לפני זמן רב מדי, העלונים הפכו למיותרים ו-MW הייתה ידועה מספיק כדי שההופעה של צוותים במקום, עם תג, הייתה מובן מאליו. היינו נתקלים בשומרים במחסומים שונים שהיו מקבלים את פנינו כמו חברים ותיקים, או אויבים. ‘היי, אתה לא מ-Watch?’ כן, גם אותנו קיללו, לפעמים התעלמו מאיתנו אבל היו גם כאלה שדווקא הודו לנו שהגענו.
די מוקדם, אולי במאי או יוני 2001, פנו אלינו מהצבא, או יותר נכון נציג מת”ק עציון שהציע לנו סיוע ונתן מספר טלפון, די תקדים.
בשלב זה כבר הפרנו את הכלל שלנו, לעולם לא להתערב במחסומים אלא במקרים של אלימות פיזית או מילולית נגד פלסטינים.
התבסס הדפוס של ניסיון לעזור לאנשים לעבור, לשחרר עצורים וכן הלאה ולעזור במקרים בודדים, ולכן שמחנו על ההתפתחות הזו. למרבה הצער, המייג’ור לא עמד בהבטחתו ולעיתים נדירות עזר הרבה . פגישות מאוחרות יותר עם קצינים, בהם מפקד מג”ב דאז, יעקב צור, מפקד מרחב רמאללה דאז רוני נומן ולאחר מכן ראש המינהל האזרחי אילן פז. השתתפנו באותן פגישות בתחושת העצמה וזכאות, מתוך ציפייה שהנושאים שהעלינו יטופלו כראוי. כרגיל, נדחקו לנו עם ‘רשימת אנשי הקשר’, שמשמעותה לפעמים עזרה במקרים בודדים, בעוד המצב הכללי במחסומים והמדיניות הבסיסית שלהם נמשכו, וחמור מכך, הידרדר. הנכונות של הקצינים לעסוק ב-MW בהחלט נבעה מרצון לחזק את התדמית של ‘הצבא ההומני ביותר’ בעולם, אבל הייתה גם דרך להבטיח שלא נהיה עושי צרות: לקחת את העוקץ מהזנבנו . זה אירוני שלאור המהלך של MW לכיוון ההומניטרי/החינוכי, הצבא מהדרגים העליונים ומטה, הפך ליותר ויותר עוין וחוסם. באופן דומה, פגישה עם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אלקיעם רובנשטיין, בו נתקלנו כמתנדב ‘הומניטרי’ בקלנדיה, התבררה כתרגיל חסר טעם.
אז כמו היום, הגבול בין מגע עם הצבא לשיתוף פעולה איתם היה דק מאוד. בדיעבד, אולי היה עדיף לולא נעזר ב’סיוע’ הזה. זה היה מקטין את יכולת ה’כיבוי האש’ שלנו, אבל היה מחזק את מעמדנו כאופוזיציה רדיקלית.
הגידול במספר החברים משנת 2003 ואילך, הביא בהכרח דם חדש ואפשר את הרחבת הפעילות. זה גם הביא צרכים חדשים ומתחים חדשים. עם זאת, אחד ההישגים החשובים של MW הוא לקבל משכה כל כך הרבה נשים חזקות ומחויבות לשורותינו ומתן מסגרת שבה כל אחת מתאפשרת לתרום כמיטב יכולתה. איננו יכולים להחזיר את השעון לאחור לאותם ימים של הומוגניות אידיאולוגית פחות או יותר, כמעט של תמימות.
אבל גם אותם חשוב לא לשכוח. זה באמת יהיה עצוב שהגענו כל כך רחוק עם מה שהיא באמת תנועה ייחודית, היינו הופכים לעוד ארגון ללא מטרות רווח עם מטרות די לא ברורות להעלות את התודעה הציבורית ולהראות את הפנים ההומניטריות של ישראל.
יש כיבוש בחוץ, הוא מרושע ולא מוסרי ואנחנו צריכים להיות בבירור בצד של האופוזיציה ללא חסימות .
========================
יהודית קשת