קלנדיה

כמו בשבוע שעבר שקט עד בערך 5:35. כל הקרוסלות עובדות. כל המעברים פתוחים אבל, התנועה בהם איטית והתור משתרך עד  מעבר לשורה שניה של המכוניות במגרש החניה.

גבר פלשתיני עומד על המשמר ולא נותן לצעירים להידחף לתור. לא ראינו זאת קודם. מרגע שהגענו זה מחזיק  כ 10 דקות. גברתן צעיר מסרב להישמע להוראות " הפקח" ומתחיל בדחיפות. תוך דקה, חלק גדול מיושבי הספסלים מצטרפים לדחיפות. אנשים מטפסים האחד על השני ומבוגרים נלחצים אחורה. ה"פקח" נעלם. אוירת אלימות באוויר. רבים מהפועלים מתרעמים על אחיהם.

שלושה באקווריום: חיילת  חייל ושוטרת. אני מבקשת מהשוטרת להאיץ ההכנסה פנימה כי מרגע שעוברים את הקרוסלות אין אלימות. "אני עושה את תפקידי, אל תתערבי"- זו התגובה.

למזלנו מגיע שוטר, כנראה בכיר יותר, ומייצר מעבר פנימי מפותל ( מה שנעשה בשדה התעופה) מעבר לקרוסלות מה שמאפשר הכנסה של דבוקות יותר גדולות פנימה. השינוי המבורך מרגיע את האוירה.

מחוץ לתור מחכים המבוגרים החוששים להיפגע מהדחיפות. מישהו מספר לנו שבשבוע שעבר נשברו שתי צלעות לאחד הפועלים.

השער ההומניטרי נפתח רק ב6:15. התור אליו גדול. אנשים שהתייאשו מהדחיפות מקוים שאולי יתירו להם לעבור. הם מעכבים נשים ואחרים הזכאים לעבור. השער נפתח כל 5 דקות בערך עד שהתור אליו מסתיים. רק זכאים עוברים.

נתניה מפטפטת עם אחד הממתינים. הוא מספר לה שהוא בן 42 ולא ידע יום מאושר בחייו. אני מאתרת בחור צעיר שטען באזני בשבוע שעבר שהוא אח גיניקולוגי שסיים לימודיו באוניברסיטת בית לחם והוא מחפש עבודה. הבטחתי לו לנסות לעזור וביקשתי שיחפש אותי ביום ראשון. אני מאתרת אותו ופונה אליו עם המענים שמצאתי עבורו. הוא לא חיפש אותי. קצת מופתע שטרחתי ומודה ומבטיח להודיע לי בשבוע הבא איך העניינים התקדמו בתקווה שאכן יתקדמו.

בסביבות השעה 7:30 התור מצומק ורגוע. אנחנו עוזבות ב7:45. חוזרות דרך מחסום ליל המאויש גם השבוע ע"י שני חיילים אך הדרך פתוחה. הכביש מקלנדיה עד א-רם מטונף בצורה מזויעה. מזכיר לנו את הרחבה שגם הבוקר טבלה בניירות וקופסאות ושיירי אוכל וסיגריות.

בוקר ראשון רגיל בנוראותו.