בשבת דומא בערה! שוב! והפעם בחסות הצבא !
לאחר היעלמותו של הנער אחימאיר מהמאחז האלים מלאכי השלום, אחזה אש בגדה. המתנחלים ירדו מהגבעות ועשו פוגרומים בעשרות כפרים בגדה, עוד בטרם התגלתה גופתו של הנער. יחד עם הצבא פשטו על כפרים, שרפו, ירו והשליטו טרור.
לפני 9 שנים שרפו מתנחלים משפחה שלמה בכפר דומא. רק ילד אחד שרד את הזוועה, אז בן 5, כשהוא שרוף בכל גופו. בשבת עמד אותו ילד ליד החלון, הביט בלהבות ובכה "אני לא רוצה להישרף".
בשבת האחרונה ניסו כ-500 מתנחלים, מלווים בחיילים, לשחזר את הפשע הנורא. בשעת צהריים הם באו לדומא מצוידים בהרבה בנזין ובלוני גז ושרפו בתים, מכוניות וטרקטורים.
נסענו לדומא (כפר פלסטיני בנפת שכם) לתעד ולהביע הזדהות. די בחשש נכנסנו לכפר שעבר טראומה קשה כל כך. מתוך בית שרוף למחצה יצאו לקראתנו שני צעירים ועוד זקן ואישה. בחביבות שלא תיאמן תיארה האישה את הבלהה שחוותה המשפחה, ששהתה עם בנותיה הקטנות בקומה השנייה של הבית, שעה שהמתנחלים הציתו אותו. הילדות צורחות, האמא מחבקת אותן, החלון מתרסק כאשר בקבוק תבערה מתנפץ עליו והלהבות אוחזות בקומת הקרקע של הבית. המתנחלים לא לבד, איתם נמצאים חיילי צבא הכיבוש של ישראל – משגיחים שהפלסטינים לא יעזו להגן על עצמם. הם שרפו גם את מכוניתה של האישה ואת המשאית של האב, מקור פרנסתו. למשאית אין ביטוח.
המשכנו למרכז הכפר ובדרך חלפנו על פני ערימות של שלדי רכבים שרופים ועוד בתים שרופים. אנשים ניפנפו אלינו בחביבות לשלום, למרות שברור היה להם שאנחנו ישראליות. לא ראיתי בדומא את אותה השינאה שהמריצה יהודים לשרוף מכוניות ובתים על יושביהן.
מאז ה-7.10 עם פרוץ המלחמה בעזה, ישראל מרעיבה את תושבי השטחים הכבושים הגדה המערבית כאילו היה להם איזשהו קשר למה שקרה בעוטף עזה. אלפי פועלים שבנו לנו את בתינו, שגיננו לנו, שעיבדו את שדותינו, נעולים בגדה המערבית בתירוץ ביטחוני. כאילו שאם מישהו יהיה נחוש לבצע פיגוע הוא לא ימצא את הפירצה המתאימה. זאת פעולת ענישה גורפת, נקמנות עיוורת על כל העם הפלסטיני. אין לה שום קשר לביטחון. כמעט כל כפר ועיר בשטחים חסומים בשערי ברזל ובערימות עפר וסלעים. על הדרך המובילה לקניית מים
בשטחי הרשות הציבו שער וחיילים שאמורים להיות שם אבל הם לא. מונעים מהם מעבר אפילו לשטחים החקלאים הפרטיים שלהם ולכרמי הזיתים. וכל זה ללא סיבה ובניגוד לחוק הגורס שהמדינה הכובשת חייבת לדאוג לצורכי העם הנכבש. ישראל לא רק שאינה דואגת, היא מונעת בכל דרך אפשרות את סיפוק הצרכים הכי בסיסיים. האם ההתעמרות הזו שומרת עלינו? לדעתי הזעם שהיא יוצרת רק מסכנת אותנו יותר ומעוררת פעולות נקם.
המשכנו לבקעת הירדן. אחת ההתעמרויות הקשות והממושכות ביותר בפלסטינים היא מניעת מים. כל מי התהום בבקעה נשאבים ע"י חברת המים מקורות וכמעט כולם מסופקים להתנחלויות. לקהילות הרועים המרובות בבקעה אסור אפילו לחפור בורות לאגירת מי גשמים. במקום בו שבעה חודשים בשנה שורר חום של 40 מעלות, חיים אלפי אנשים ללא אספקת מים. הפתרון שלהם הוא לנסוע למרחק רב, לשטחים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית, ולהביא מים במיכליות חלודות וישנות. שלוש פעמים ביום הם עושים את הדרך, כי עליהם להשקות גם את עדרי הצאן.
בקיץ, עוד לפני השבת השחורה 7.10 הציבה ישראל שער על דרך העפר המובילה למקור המים בעאטוף. לאחר השבת השחורה הצבא סגר את השער והציב חיילים לפתוח אותו כמה פעמים ביום. כצפוי, החיילים באים מתי שהם פנויים, ולא בשעות שסוכמו עם הפלסטינים. כתוצאה הפלסטינים מעבירים שם שעות ארוכות בהמתנה נואשת בחום, לעיתים שלוש ארבע שעות.
השער הזה משמש מאז המלחמה גם למעברם של פועלים פלסטינים העובדים בהתנחלויות הבקעה. הם מגיעים לעבודה בכרמים ובשדות עם שחר בארבע לפנות בוקר ובשעת צהריים ממתינים שעות לחזור הביתה. מעביד הגון היה מלווה אותם ודואג שיוכלו לחזור הביתה ללא עיכובים. אבל אני מעולם מעולם לא ראיתי מתנחל הבא לשדל את הצבא להעביר את עובדיו בזריזות אנושית.
בבקעה עוד שלושה מחסומים. מחסום גיתית אינו מאויש ברוב שעות היממה וכולם עוברים בו באין מפריע. במחסום חמרה (בקעות) ובמחסום תיאסיר מעכבים את העוברים למשך שעות ארוכות ובכל שעות היום והלילה משתרכים בהם תורים ארוכים.