בית פוריכּ

כשהחנינו את המכונית בקירבת נהגי המוניות המחכים, מצידו השני של כביש האפרטהייד, לעוברים את המחסום מכיוון שכם עצר ג'יפ, וכולנו חדלנו לדבר וחיכינו, שלשה חיילים יצאו, ואמרו להזיז את המוניות שתעמודנה יותר רחוק. זוזי: 'שאזיז גם את שלי?'חייל: 'לא את לא צריכה רק חבל עלייך'.זוזי ניסתה לברר את ההגיון שבזה, וטענה שהרי מי שהגיעה נניח עד הקצה השני עם תינוקות במונית, או נניח אדם נכה, או זקנים, הרי לא יוכלו לעבור את כיברת הדרך הזו לבדם ללא עזרה, ומדוע שהמוניות לא תעמודנה הכי קרוב שאפשר, וקרוב זה הרי לא, כי הכביש חוצץ, לא ולא ולא, 'הם יכולים לבקש', 'ואיך הם יכולים לדעת שהם יכולים לבקש' היא התעקשה, 'הם יודעים', 'הם לא' היא אמרה, 'אם הם לא יכולים ללכת הם לא יגיעו ממילא' סיכם החייל. בינתיים כמה נהגים היו מקשיבים לשיחה, 'יאלה ארג'ה, אלאווארה' נזכר לומר החייל את 'שירת הכובש' הידועה. בדיוק לפני שהחיילים הגיעו שפתו כמה מהנהגים תה על משהו מאולתר.אחד הנהגים: 'נעשה תה כאן, אפשר?' חייל: 'לא פה, שם' מצביע רחוק. איפושהו שאיננו פה. כי זה הרי הסיפור. מדוע שיעמדו כאן? מדוע שישתו את מה שכבר הכינו במקום כאן. כי כאן יותר קל. כי כאן זה מוכן. כי כאן יותר הגיוני. יותר נוח. ומדוע שיזוזו לשם? כי יהיה פחות קל. כי לעוברים את המחסום יהיה יותר קשה. יותר מפרך. אז כמה זזו מעט. בעצלתיים. הרוב לא. והחיילים הלכו. לחפש טרף חדש. והמוניות, לאט, חזרו למקומן.בחור סיפר לנו שהיה כלוא במעצר/מתקן חווארה עשרה ימים. היה לו נייר מודפס עם התאריכים המדוייקים. הוא נהג מונית. נעצר באיזה מקום, כי נסע באיזה מקום, מדוע? האם כי זה היה כביש ליהודים? או שלא? מה זה משנה, הוא נעצר. ללא הסבר, ללא משפט, ללא סיבה, ללא צורך להסביר דבר, כי הכל מותר, כי הכל אפשר. אנחנו רואות מין בולדוזר על הגבעה (למי שמכירה את בית פוריק הגבעה משמאל כשעומדים עם הפנים לשכם). בונים עמדה מסביר החייל. עושים כמו שצריך כדי לשמור עליכם הוסיף כשראה שזה לא עושה רושם חיובי עלינו. 8 בחורים כולם מהמשטרה הפלסטינית, מג'נין, מבית פוריק ובית דג'ן, שעובדים בשכם, הגיעו למחסום בביטחון שיורשו לעבור אלא שלא הורשו. והם מחכים כבר משמונה בבוקר. טילפנו למת"ק הפלסטיני שאמר שיברר. זוזי טילפנה למת"ק הישראלי שהבטיח שינסה לברר. איבדנו קשר עיין איתם עד סוף המשמרת כך שאינני יודעת מה קרה. דרך המחסום אבל הם לא עברו. שני מעוכבים מצד שמאל. נגשנו אליהם לשאול מה קרה. סיפרו שלא ניסו לעקוף את המחסום אלא נתפסו שם, הצביע לכיוון הכביש. החייל כניראה נטרד מזה שפנינו לבקש מהם את תאור מציאות מה קרה ולא ממנו מתערב ושואל את זוזי מה הוא אמר לך שהוא עקף או עבר מכאן? זוזי: שהוא עבר מכאן. חייל, ובקולו התכוונות של זעזוע וצדקנות: את בכלל יודעת מה הם עשו, הם היו על הכביש!!!!!!! אוי ואבוי הם היו על הכביש, דרכו על כביש היהודים. קרנף אמרתי לו אבל למזלי הוא לא עמד על זה שאני מעליבה אותו. בדרך לשכם עומד איש אחד זקן ובלתי נראה. איש איננו קורא לו, והוא איננו אומר דבר. ועובר איזה זמן. ואז שני החיילים מאלה שמקודם סילקו את נהגי המוניות עוזבים את המחסום 'לאיזו משימה חדשה' כשעוברים לידו, לראשונה נראה, מסמנים לו באותה תנועת יד כעורה שילך שני צעדים אחורה.מאחורי הקו. הוא מכונן אישית וציבורית את האדנות, מי האדון, מתאמן באדנות, אמרה (פחות או יותר אינני מדייקת) זוזי. הם חוזרים עם מעוכב שלישי. 'מה הוא עשה'? שאלנו. 'הוא הסיע אותם'!.המעוכב השלישי מטלפן למישהו מייד החייל רץ אליו: 'לא לא לדבר' ולוקח לו את הפלפון. הבחור: 'תן לי את הפלפון'. החייל, סגן: 'אמרתי שאסור נכון? אמרתי לך? נכון?'הנהג הוא ערבי/פלסטיני ישראלי מטירה, בעל תעודה כחולה, וכשחצה את החווארה לכיוון בית פוריק אסף שני טרמפיסטים.לא ידע כי אסור לאסוף בעלי תעודת שטחים. סיפר לי שבישראל הוא יודע שזה כך, שבכפר הם נורא בדילמה, כשכל מיני אנשים ללא עבודה מתדפקים אל הדלתות, האם לבדוק את תעודותיהם, איך להתמודד עם זה, אבל כאן לא עלה בדעתו שחלים החוקים האלה, מדוע שלא יסיע בני אדם בשטח ביתם. ניסיתי לטעון את זה כלפי החייל. להסביר. שהוא לא ידע. ואיך עליו לדעת?'אבל הם ידעו' אמר החייל בניצחון. 'אבל זה הביית שלהם', אני אומרת לו, 'כאן הם גרים, איך יסעו, לאן ילכו'.'זה לא הביית שלהם, זה ישראל!'נשאלת השאלה ואולי כדאי לבדוק אם יוצא, האם אכן החיילים כניראה כחלק מהתבנות, כחלק בהכשרה הכובש שלהם שומעים שזה ישראל. שההתנחלויות זה ישראל. שהכביש בין חווארה לבית פוריק הוא ישראל. המון חיילים במחסום. כמה ג'יפים. חלקם מבוגרים יותר, קצינים. המחסום נסגר. לקח לנו זמן להבין שהוא סגור ולא רק שאחד הבודקים מצחקק עם מישהו, או בדיוק אוכל סנדוויץ או מלטף את החתולה, כי הרי הם לא מכריזים על כזה דבר, לא יבואו לקהל הנאסף ויאמרו להם משהו כמו אנחנו בבידוק והמחסום ייסגר לקצת. מדוע? כי מי שנאסף משני צידי המחסום אינם נראים. כמו הצמחים והאבנים עומדים שם בני אדם. זו אפילו לא הייתה שינאה. אמיר מפקד מחסום דווקא מסביר פנים כמה שאפשר לצפות ממי שחצה את הקו המוסרי ומוכן להשתתף בתיפעול מכלאות האדם של הכיבוש. כשפניתי אליו בבקשה לתת לאישה שמיהרה לבנק שייסגר ב 12, ושייכת לארגון למען ילדים לעבור חרף הבידוק, הוא נעתר ממש בנכונות מחייכת ונתן לה לעבור. כשהסברתי לו שמי שהסיע את השניים הוא ערבי ישראלי מטירה, שיש לו באחת בדיקה עם בנו בבית חולים בכפר סבא ואם אפשר לזרז את הבדיקה של תעודת הזהות וגם לא להוסיף עונש נוסף הוא נעתר, בקלות, בלי מאמץ, ועם זה הוא נתן במשך 55 דקות למחסום להיות סגור בעודם מתראיינים (וכל פעם אחד כך שבאותו הזמן יש די אנשים להמשיך 'לתחזק' את המחסום) לבודקי המחסום שמטרתם כך הוסבר איננה (חס וחלילה לשאול את החיילים איך הם פועלים כלפי הפלסטינים) אלא שאלות הקשורות בבטחונם הם ומה הם חשים וכדומה. והחיילים, שחשו שגדולים וחשובים באים להתעניין בהם, במבטים מרוגשים, מצפים, ענו כל מיני דברים לקצין וקצינה שרשמו הכל בכובד ראש נעים הליכות בקלסר גדול, וכל זה כשמשני צידי המחסום, 15 מטרים מהם לכל צד, נאספים אנשים, עוד ועוד, אישה עם תינוק, זקנים, כולם שקופים.'אי אפשר לפתוח'? אני שואלת. 'יש די אנשים'. 'זה בידוק' אומר לי בתמהון חייל. כאילו העובדה שזה בידוק היא הפשר להפקרה הגסה הזו של עשרות בני אדם. ואז המחסום נפתח. וכולם עברו. כשעצרנו בחווארה לאכול פאלפל עמד לידינו בחור, ולמראה התגים שלף מסמך בקשה שלו שהגיש למתק לאישור תנועה בכתר. ביאוש ואכזבה אמר שלא נותנים לו. לא ביקש עזרה. רק סיפר. הבחור הזה רשם במקום של הסיבה מפניה הוא מבקש את האישור 'צרכים אישיים'. תנועה בכתר זה בעצם תנועה בין המחסומים, באזור מסויים. מבקשים אותו סוחרים, רופאים, ובקושי רב מישהו יצליח לקבל. אנחנו הרי יודעות. שהרי כדבר מובנה בשיטה אי אפשר לקבל. כמעט. אלא שמי שמבקש חרף חוסר הסיכוי הכמעט מוחלט יהיה זה שצרכיו מאוד מובהקים, הומאניטאריים, חגיגיים, אבל לא היומיומיים, לא כדי לבקר אחות, לא כדי ללכת לחנות, לא עבור צרכים אישיים, זה לא.כי למי יש בכלל צרכים אישיים? האם הוא תם גמור. שלא יודע נפש כובשו? האם הוא מרדן, חתרן, בוחר בבלתי אפשרי כסוג של התרסה, של זקיפות קומה, של מרווח החופש שנשאר, להתעקש להאמין שהוא רשאי?הלב נשבר. שביקש כזה דבר. שידע לרצות. כי הרי לרוב גם הרצון מצטמצם והולך לתוך גבול האפשרות. הוא רצה את הנכון. את המובן מאליו.זה שאיננו מובן מאליו יותר. הוא רצה את חייו.