א-ראם, יום א' 22.2.09, אחה"צ

אורחות: שיינה וקטי, סטודנטיות מארה"ב

מפרקים את מחסום א-רם(?)

מזמן לזמן מודיעים לאחרונה כלי התקשורת על הקלות לפלסטינים. "מורידים מחסומים", מבשרת השבוע כותרת של כתבה ארוכה באתר צה"ל באינטרנט; "עשינו מהפכה" מצוטט שם רב סרן אחד; וסגן אלוף שתפקידו רע"ן (ראש ענף) מעברים ותפר במנהל האזרחי, מבשר בהתלהבות: "זהו אחד המהלכים המשמעותיים ביותר שקרו לפלסטינים בשנים האחרונות. זהו מהלך שאם רק היית מדבר עליו לפני שלוש שנים, היו שואלים אותך אם נפלת מהמאדים".

לקוראים ולשומעים את הבשורות האלה, ומאמינים להן, מוצע כאן לנסוע קילומטרים לא רבים מבתיהם ולצפות מקרוב במהלכים שקורים לפלסטינים בימי התמורה הגדולים האלה. הירושלמים, למשל, יכולים לנסוע כעשר דקות צפונה ממרכז עירם, לעלות על  אחד הכבישים המהירים שבמערכת המשוכללת של גשרים וכבישים רבי-נתיבים עליים ותחתיים הדוהרים אל השכונות היהודיות וההתנחלויות שמצפון לירושלים, לחלוף על פני שכונת פסגת זאב, ומול שכונת נווה יעקב לפנות אל כביש צר ומשובש המוליך אל השכונות הערביות דחיית אל-באריד וא-ראם. שם ייווכח הנוסע שאכן, בדיוק כמו שדווח לפני ימים אחדים ברדיו ובעיתונים, הוסר מה שהיה קרוי מחסום א-ראם (תמונה למעלה).
עכשיו אפשר להמשיך בכביש בלי להתעכב, ולהתקדם הלאה על כנפי החירות וחופש התנועה בין הבתים, שעד מהרה מתחלפים בשלוליות ותלי עפר והריסות וערמות פסולת – להתקדם עוד קצת הלאה, כמאתיים מטר, וזהו: אין יותר הלאה. חומת בטון אפורה גבוהה מעוטרת במרומיה בגדרות תיל מסוגים שונים, במצלמות ובחיישנים, מתעקלת פה ימינה ושמאלה ואין לעוברה בשום אופן. ומאחר שלא יוכל להמשיך, מוצע לו לנוסע לצאת ממכוניתו, לעמוד לרגלי החומה, לחוש עד כמה הוא זעיר וחסר-אונים פה, ולסקור מעט את המקום המטונף, השומם והמכוער הזה, שנקלע אליו שלא בטובתו.

עכשיו מובטח לו שבאמת ירגיש כאילו נפל מהמאדים, ואולי נפל דווקא אל המאדים. על כל פנים, הוא עבר מפלנטה אחת לאחרת, זרה ולא מאירה פנים כלל. בפלנטה שהגיע אליה, זאת ייוודע לו אם יתעניין באחת החנויות המעטות שעדיין פתוחות ברחבת הגרוטאות הזאת, שהיתה פעם לבה של שכונה צפופה, נסגר ונחתם לפני זמן קצר השער האחרון שהיה פתוח לא הרחק מכאן בחומה, וכעת כלואים מאחוריה רבבות בני אדם הסמויים מעינו – הלוא הם תושבי שכונת א-רם.
לכן הסירו את המחסום, הרי אין עוד צורך במחסום, עכשיו שהחומה סוגרת הרמטית על מי שנועדו להיכלא בה ומפרידה אותם לא מן הישראלים דווקא, כמו שרוב הישראלים סבורים, אלא מן הפלסטינים שהושארו מעברה האחר, ולא מטעמי ביטחון: זאת יכול לראות כל מי שעיניו בראשו והוא רוצה לראות.

כעת, תושבי שכונת א-רם מנותקים לחלוטין מן מרחב הציבורי והפרטי, שהיה מרחב חייהם קודם לכן: מבתי ספר, מבתי חולים, ממקומות עבודה, מבני משפחה וממכרים. החומה הזאת על המון מתקניה, המזדחלת לה באמצע הרחוב, פשוטו כמשמעו, שולחת גם את זרועות תקנותיה וצוויה אל תוך בתים ודירות ומפרידה שם אבות מילדיהם, בעלים מנשותיהם. אלה יש להם תעודות זהות כחולות והם רשאים להיות כאן, ואלה יש להם תעודות זהות ירוקות והם חייבים להיות שם.

האורח מן הפלנטה האחרת יוכל גם לראות את שרידי המעברים, ששימשו עד לפני חודשים מספר ילדים ומבוגרים להתגנב בעדם, בחסות עצימת עין של שוטרי מג"ב המפטרלים פה, כדי לקצר את דרכם אל בית הספר או אל מקום העבודה. הנה (במו עיני ראיתי זאת) כאן הם עברו שפופים בתוך האדמה בצינורות ביוב גדולים, שעכשיו (תמונה משמאל) נחסמו בסורגי ברזל עבים נעולים במנעולים, ושם עברו הכחושים שביניהם, בעיקר ילדים,  בעד רווח צר שהפריד בין שער ברזל לחומה, וכעת הוא סתום בלוחות וחלקי מתכת מולחמים שונים ומשונים.

אז עכשיו, שכל המעברים והפרצות והחורים נסגרו אפילו לעכברים – ככה זה נראה – הסירו את מחסום א-ראם ומיהרו לבשר על הקלות לפלסטינים. ואולי הקלו על כמה שוחרי טוב ישראלים, רודפי שלום ואוהבי אדם, שנוח להם שמתעתעים בהם ככה: לא, הם כנראה לא ייפלו כל כך מהר מהמאדים שלהם.