Jordan Valley: "I live like a bird in a cage, with no way out"

Family visit

The day before Ramadan, visiting and bringing things for the holiday. During the day we went out to the mountains nearby, to breathe some air, to travel. And so we arrived at the settlement of Hemdat, where a factory was established that has no signs indicating what is inside. Looks like a warehouse. It was said to be related to poultry. We climbed the tall mountain on which there are remnants of an ancient Palestinian village.

From there we went down along the road that descends northwards parallel to Jordan river and discovered a place that serves Uri's illegal outpost for grazing. We saw a facility for water, shade, a bus serving as residence, and unclear vegetation.

The vegetation has dried up in the last two weeks, and from now until winter it will be yellow. All the fields are harvested and here and there are obstinate flowers and an abundance of thorns sticking to one's socks.

דברים שכתבה ושלחה לי אחת הבנות ואני מפרסמת אותם כפשוטם. התרגום מערבית אולי לא מושלם רוח הדברים מדויקת.

אני רוצה להשמיע את קולי 

לכל ילדי העולם יש חיים בטוחים, אך האם מישהו שאל את עצמו כיצד חיים בבקעת הירדן?

זה מה שהכיבוש הארור הותיר לילדי בקעת הירדן: פרצופים זועפים, ילדים בשוליים, ילדים שליבם שבור. יש מילה אחת שהעולם הזה צריך לדעת, שלא העניק לאף ילד בבקעת הירדן, וזו היא הזכות לכל דבר.

אני רוצה לחיות כמו שאר ילדי העולם. אני רוצה שתדעו. אני רוצה לחיות בבטחה, ללא פחד וללא חרדה. נבראתי לחיות ולא למות. וכל זמן שאני חיה אני רוצה שקולי יישמע. כל העולם חייב לשמוע את קולי. אני רוצה לשחק, אני רוצה לרוץ.  אבל המציאות היא לא כזאת. אני חיה כציפור בכלוב, ללא מוצא. אני חיה בין הרים גבוהים יותר מהחיים האלה. מאות התנחלויות מקיפות אותי.

אני מתעוררת באמצע שנתי מרעש כדורים או מקול מטוסים, או מחיילי הכיבוש הציוני שעושים חיפוש בבית או שבאו לעצור את אבי, ואז אני מתחילה את יומי המלא בטרדות ובעבודה קשה. יוצאת למרעה עם עדר כבשים מוקדם בבוקר ושוב באמצע היום.

ואז יש להכין אוכל לכבשים, ובהמשך אני ומשפחתי מתחילים להכין את ריבועי הגבינה, וכשבא הערב מגיעה הארוחה הראשונה שלי מאז הבוקר. ולמחרת מתחיל עוד יום, שהוא דומה בדיוק ליום של אתמול. אני מקווה שביום מן הימים יבוא שינוי. אלה החיים של ילדי בקעת הירדן. כתבה ועד בשאראת.

רמדאן כרים.

Words that one of the girls wrote and sent me and I publish them simply. The Western translation may not be perfect but the spirit of things is accurate.

I want to make my voice heard

All the children of the world have a safe life, but has anyone asked themselves how it is to live in the Jordan Valley?

This is what the damned occupation has left for the children of the Jordan Valley: grumpy faces, children on the margins, children whose hearts are broken. There is one word that this world needs to know, that has not been given to any child in the Jordan Valley, and that is the right to everything.

I want to live like the rest of the children of the world. I want you to know. I want to live safely, without fear and without anxiety. I was created to live and not to die. And as long as I live I want my voice to be heard. The whole world must hear my voice. I want to play, I want to run. But the reality is not like that. I live like a bird in a cage, with no way out. I live in mountains higher than this life. Hundreds of settlements surround me.

I wake up in the middle of the year from the noise of bullets or the sound of planes, or from the soldiers of the Zionist occupation who are searching the house or who have come to arrest my father, and then I begin my day full of harassment and hard work. Goes out to pasture with a flock of sheep early in the morning and again in the middle of the day.

Then I have to make food for the sheep, and later my family and I start making the cheese squares, and when evening comes my first meal since this morning arrives. And the next day begins another day, which is exactly the same as yesterday. I hope one day change will come. This is the life of the children of the Jordan Valley.

Written by Bisharath.

Ramadan Kareem.