Beit Furik, Imatin, Nablus

Facebook Twitter Whatsapp Email
Amira I., Rachel A.; Translator: Louise L.

Not a regular day of keeping watch at the checkpoints in the occupied territories. We listened to people in their homes, at a restaurant and in the street.

Following the days at the sea we received invitations to visit the villages where the groups had come from. Some of the invitations were to say thank you, others expressed the wish to keep in contact and maybe also to tell a story, and out of curiosity both sides were probably interested in meeting again.

Since I don't read all the reports I was surprised to realize that the old way where we used to drive to Beit Furik was blocked from the Itamar area, and therefore in order to reach Beit Furik we had to enter Nablus and turn right.

A Palestinian man, an old acquaintance from Imatin, offered to drive us there, and so we were lucky to get a five star tour, listening to stories about the lives of the Palestinnians and entering places we probably wouldn't have been able to visit on our own.

This year, a group of people from Beit Furik had come with us to the sea. The leader of the group was a young widow who raises her three little daughters. To her invitation she had added a request to help her find a way to support her children on her own. The Palestinian society has no welfare system enabling families in need to make a basic living. Such families might have to beg if their relatives do not help out, actually also a kind of begging.

We were quite apprehensive about this visit, since we knew we wouldn't be able to offer what she was asking for but even though, we decided to make the visit and to talk to her.

It was a day full of surprises. We didn't know what to expect but set out ready for whatever might happen. The first surprise occurred at the entrance on the main road to Beit Furik. It wasn't my first visit to Bet Furik but evidently, like a horse, I hadn't been looking right or left. This time I realized that on both sides of the road there were palaces just as grand as the ones in Walt Disney's stories or Hollywood movies, and next to them were very simple houses. The well known explanation is that the tenants or the owners live in the gulf emirates and that the houses are actually empty. We are told that both very wealthy people and very poor people live in the village. Nobody is in the middle. There are those who want to show their wealth and those who want to talk about their struggle. And they all live together. And like in all small places they all know each other. Social rules are very strict. You wouldn't want anybody to give you an evil eye.

Each time, when trying to cross the line from the political issues and writing about the evils of the occupation to an attempt to understand from the inside the workings of the Palestinian society, the economic issues are brought to attention and we find ourselves in the impossible situation of being expected to have the means to help out.  We explained that our organization has no financial backing. We are a women's organization opposing the occupation and interested in meeting people and learning from them as much as we can. But beyond that we cannot do much. Both sides felt frustrated but after having made things clear, the topic was changed…how the status of women in the Palestinian society. Things didn't get easier. Two young and intelligent sisters with a craving for an independent life told us about how they were met by derision.

What can a Palestinian woman do in her village? Let's assume that she wants to go for a walk, can she do it? No, people will start talking at once. She wants to open a beauty parlor at home to achieve financial independence. Great! But can she? Where will she get the money from? Will she get a loan? Will she be able to pay back?

That's what our friend from the village decided to do. She had already prepared two rooms with beautiful furniture and equipment bought with checks without cover. She already owed money and was begging wherever she could for help. And so we learnt about the existence of a charity system administered by the mosques.  When somebody is in need of welfare a kind of middleman turns to a person with means asking him to finance one of the children in the needy family. That's how, at best, a number of people having the means finance the children, but without any written agreements. It seems that this is a social-financial solution, but we didn't understand what price the families, or in this case the woman, might have to pay.

Quite often while visiting, I don't understand how this world works. How do people without a steady income support their families?

Later on, we went to the village center where her father invited us to taste the falafel he quietly makes in his little "restaurant". We understood that he wasn't able to help his daughter out and neither could her late husband's parents be of any help. We wanted to pay for the falafel. No, absolutely not. You're guests. It's insulting.

An army or settlement (it looks like a continuation of Itamar or Givot Olam) watchtower on top of the mountain is looking at us standing in the village center. Our hosts told us that more than a year had passed since the last murder on the road, of a couple of settlers from Elon More, and that now no soldiers or settlers are entering the village. It's rather quiet at present, they said. Children are not throwing stones, but even though, every now and then the barrier is closed and soldiers check us. The big problem is the wild boars that destroy the crops. The story about settlers unloading trucks with wild boars is told over and over again. If it's really true, why is it silenced?

Then Nadil (our tour guide) took us to Nablus. We arrived through the trade and industrial areas and the dusty horse market driving  on to the main street along the wadi which divides the town between Mount Eival and Mount Grizim. We passed by the Askar refugee camp and Balata. We saw the narrow entrances and listened to the well known stories about poverty and crowding. We saw the cars trying to get in while we were driving westward. The surroundings looked better off the further west we got…we passed the big market and reached a neighborhood called "Refidiya", like the hospital, a quite modern neighborhood  with restaurants, a luxurious hotel where we sat in a restaurant on the 6th floor from where you have a view overlooking  almost the whole town. We were introduced to the owner who needed trading permits for his wife and himself and another man who knows Sylvia. The place wasn't crowded. Most of the guests were women who were enjoying a good meal, a nargila and the good life.

From there we drove to Sara, a place known to us from the days long gone in Beit Iba. It was a short drive.

At the edge of the town we passed by a neighborhood with villas under construction, like in the kibbutzim…and on the side of the road a restaurant , where we would have liked to stop, with a view towards the checkpoint at Beit Iba near Qusin, also a town we know well. We arrived at Imatin.  There too, we saw new houses being built on the fields outside the village. We were not sure if in are B or C. Nadlil told us that it is a quiet village not looking for trouble. He wished us goodbye. He really is a very special person. He gave Amira a birthday party she hadn't dreamed of today. Mazal Tov.







One of the palaces in Beit Furik
Amira Ityel

כל פעם שאנו חוצות את הקו מהמעשה הפוליטי עצמו של כתיבת עדות על מעשה הכיבוש הנאלח לנסיון להבין או להכנס קצת פנימה לחברה הפלסטינית פותח הנושא הכלכלי הפעור את פיו ושם אותנו במצב הבלתי אפשרי של מי שמתבקש ממנו להיות ה"דוד מאמריקה". כמו שפעם הסתכלנו אנחנו על הדודים מאמריקה, או להיות אטום ופני פוקר שלא מבין. אנחנו כן בחרנו לאמר שאין לנו כח כלכלי מאחורינו. אנחנו ארגון נשים שמתנגד לכיבוש ושמח להכיר ולפגוש ולדעת ככל יכולתו אבל מעבר לזה, ידינו קצרות. זה מתסכל את שני הצדדים אבל שם את הדברים על השולחן ומעביר את הנושא ל.. איך לא... מעמד האישה בחברה הפלסטינית. ושם לא נעשה יותר קל. עומדות לפנינו שתי אחיות, צעירות, חכמות, בעלות תאוות חיים ורצון לנהל לעצמן חיים בכבוד והעולם מחייך ומעקם פה.

מה יכולה לעשות אישה פלסטינית בכפר? נגיד רוצה לעשות הליכה. מאשי פיאלבלד. יכולה? לא. מיד ידברו. רוצה לפתוח מכון יופי בבית. אולי יביא אותה לעצמאות כלכלית. אינשאללה. יכולה? מאיפה תקח כסף? האם יתנו לה הלוואה? האם תוכל להחזיר את ההלוואה?

זה מה שהחליטה לעשות ידידתנו מהכפר. וכבר פנתה שני חדרים מרוהטים לתפארת וקנתה ציוד בצ'קים ללא כיסוי וכבר חייבת כספים ומתחננת לכל כיוון שיעזרו לכסות. וכך נודע לנו על סגנון של צדקה שקיים דרך המסגדים. כאשר מישהו זקוק לסעד (כמו שתואר קודם) פונה מעין מתווך לאחר בעל יכולת ומבקש ממנו לממן את אחד הילדים של המשפחה הנזקקת. וכך, במקרה הטוב, מספר אנשים בעלי יכולת מממנים את הילדים לפי צרכי המשפחה, ללא הסכמים או חוזים, וללא זמן ברור, ונראה שהכל נעשה וקורה ואולי זה סוג של פתרון כלכלי-חברתי שאין לדעת איזה מחירים הוא גובה מהמשפחה או מהאשה במקרה זה.

הרבה פעמים, בביקורים האלה, אני מוצאת עצמי לא מבינה איך העולם מתקיים. איך אנשים שאין להם שום הכנסה ברורה, מצליחים לגמור את היום.

בהמשך הגענו למרכז הכפר שם התכבדנו במנת פלפל שעושה אבא שלה בדממה ורוגע ב"מסעדה" הקטנה שלו. וברור שהוא לא יחלץ אותה ממצבה. גם לא הורי בעלה שנפטר. רוצות לשלם עבור המנה. לא. מה פתאום. אתן אורחות. חס וחלילה. זה מעליב.

בעומדנו במרכז הכפר משקיף עלינו מלמעלה בהר מגדל צהלי או התנחלותי (נראה כמו המשך לאיתמר או גבעות עולם). לדבריהם, חלף זמן, כבר שנה ויותר מאז הרצח האחרון בכביש, של הזוג מההתנחלות אלון מורה, ועכשיו אין כניסות של חיילים או מתנחלים לכפר. יש תקופה יחסית שקטה. ילדים כבר לא זורקים אבנים, למרות זה סוגרים מדי פעם את המחסום וחיילים עומדים שם ובודקים . הצרה שמעיקה היא חזירי הבר שמכלים את היבולים. הסיפור הזה שחוזר על עצמו, כאילו באות משאיות של מתנחלים ופורקות חזירי בר. אם הוא באמת אמיתי, למה הוא מושתק?

וכך, לקח אותנו הדליל (מדריך הטיול של היום) לסיור בנבלוס. הגענו דרך אזור תעשיה, מסחר, שוק סוסים מאובק והמשכנו פנימה לשדרה המרכזית איתה נוסעים לאורך הואדי שחותך את העיר בין שני הרכסים עיבל וגריזים.

The key dream in the main street, Nablus
Amira Ityel

עברנו לצד מחנה הפליטים עסכר ולצד בלטה. ראינו את הכניסות הצרות פנימה ושמענו תיאור מוכר על הצפיפות והעוני וראינו את המכוניות שמנסות להכנס והעומס, ומשם המשכנו מערבה וככל שמעריבים כך הסביבה נהיית יותר נוחה... עברנו ליד השוק הגדול, ובהמשך הגענו לשכונה שקרויה כמו בית החולים "רפידיה", והיא שכונה מודרנית לכל דבר, עם מסעדות, בית מלון מפואר, בו ישבנו בקומה ה-6 במסעדה "כאן יא מא כאן" כמו שמתחילים סיפורים, ממנה משקיפים על כל העיר כמעט, והכרנו את בעל המקום, שזקוק לעזרה בהשגת אישור סוחר לו ולאשתו, ואחר שמכיר את סילביה. המקום לא המה אבל היושבים בו היו נשים כמעט בלבד, שנהנו מאוכל טוב, נרגילה ואוירה של החיים הטובים.

Nablus centre
Amira Ityel

משם לכפר סרה, הישוב המוכר לנו מימי בית איבה הרחוקים, הדרך היתה קצרה. עברנו דרך אזור בקצה של העיר שנבנית בו שכונת וילות, כמו הרחבה בקבוצים... ובצד הדרך מסעדה שמתחשק לעצור בה שמשקיפה על הנוף לכיוון מחסום בית איבה ליד הישוב קוסין שגם הוא מכר ישן. והגענו לאמתין, גם בה נבנים בתים מחוץ לכפר, בתוך השדות שלא ברור אם זה בי או סי. כפר שקט שלא מחפש בעיות אומר לנו הדליל. ונפרד מאיתנו. באמת שאין עליו. עשה לעמירה חגיגת יומולדת שלא חלמה עליה היום. מזל טוב.

הבאנו לזהרן סחורה, קבלנו צהרים משובחים מסוהד וחזרנו הביתה.