מילון מונחים
נוהל אלמנת קש 
הוא תהליך של החרמת בית מאוכלס, לשימוש הצבא. הצבא מקצה לדיירי הבית מקום מחיה מצומצם (חדר) אך כמעט ואינו מאפשר להם קשר עם סביבתם.
בספר מראה מקום של גלעד עברון מובא תיאור הנוהל הזה: …אותו לילה החלו גשמים לנקוב בטיפות כבדות את האדמה ולהינתז מהסלעים. כבלים היטלטלו ברוח כנגד עמודי צינור נוטים על צדם, האדמה ניגרה בבוץ חלקלק, יונק, הברקים הבהבו במרחקים וקור עז פשט בהרים. אחרי חצות הלילה נפלה ההחלטה שאין לאפשר לחיילים לשהות באוהלי השדה המתעוותים להקיא ברוח. זקיפים תורנים הוצבו בחוליית הפיקוד הקדמית ושאר חיילי היחידה חלחלו לתוך בתי האבן של הכפר. הם העירו משנתן משפחות של כפריים, בדקו את חדרי הבית, העמידו שומר, הורו לבני המשפחות להצטמצם וכעבור זמן קצר מילא הבל פיהם הסמיך של החיילים הישנים את החדרים שהוחרמו, וקול נחירה בעל ביתי בטוח נתחב באוזני דיירי הבית המכווצים שהפכו לזרים בביתם.
המתנדבים האקומנים (Ecumenical Accompaniment Programme in Palestine and Israel) הם שליחי המועצה העולמית של הכנסיות הנוצריות אשר ייסדה ב 2002 תוכנית ליווי של מתנדבים מארצות המערב בפלסטין וישראל. מטרת הגוף הזה לנטר ולדווח על הפרות זכויות אדם והחוק הבינלאומי בגדה המערבית; לתמוך בפעילי שלום ישראלים ופלסטינים; לפעול להורדת מפלס האלימות באזורי החיכוך בין הצבא הישראלי הכובש לאוכלוסייה הפלסטינית הכבושה ולהביא לידיעת הציבור בעולם את הבעיות שהם נתקלים בהן בשטח. המתנדבים האקומנים מגיעים לשליחות בת מספר חודשים בירושלים ובכמה כפרים וערים בגדה; הם מגיעים בקביעות למחסומים כמו בית לחם וקלנדיה ועוד, שם הם רשאים לעמוד בצדו הפלסטיני של המחסום (שטח A שאליו ישראלים אינם מורשים להיכנס) ולעקוב אחרי התנהלות המחסום שם.
בדיקה רנדומלית כינוי לנוהל עיכוב ובדיקת תעודות אקראית של הולכי הרגל, נהגי המכוניות או נוסעי המוניות במחסומים. מה שמעניין הוא שמדובר בשני הכיוונים, גם כשכיוון אחד הוא לתוך הגדה. איך יודעים את מי לעצור? לרוב יש מפתח למדגם, כמו: כל 20 מכוניות, כל 30 מכוניות, אבל כששואלים התשובה היא: “תסמכו עלינו, אנחנו יודעים בדיוק את מי לעצור.” הבדיקות הרנדומליות מעכבות את כל הממתינים וגורמות הרבה פעמים לפקקים גדולים עוד יותר במחסומים.
ג’ורה , בור, בערבית. בור ביוב, בעברית. כך קוראים החיילים למכלאה שבה מוחזקים המעוכבים (ע”ע). זהו עוד ביטוי לבוז ולזלזול בבני אדם הנשלחים לחכות שם, שמתיימר להעניק גם תחושת כוח ועליונות. “תעוף לג’ורה ותחכה עד שאני ארשה לך לצאת משם”.
העברת סחורות מגב משאית אחת לגב משאית שנייה, מרכב פלסטיני לרכב ישראלי, או מרכב פלסטיני שאין לו היתר מעבר לאזור מסוים, לרכב פלסטיני שיש לו היתר מעבר לאותו אזור.
ויש גם העברה ממשאית בצדו האחד של המחסום אל משאית בצדו השני. באופן כזה עוברים/מעבירים גם חולים מאמבולנס לאמבולנס. כמעט בכל מחסום אנשים צריכים לעבור כברת דרך ארוכה ברגל, מהרכב המסיע אותם אל המחסום, ומשם עד הרכב המסיע אותם הלאה מן המחסום.
נוהל זה מקשה במיוחד על חולים וקשישים ואנשים המטופלים בילדים.
המונח אינו משקף כלל את גודל העוול. לדוגמה אמבולנס שלוקח חולה בדחיפות מהגדה לבית חולים מבירושלים המזרחית, עוצר במחסום קלנדיה ומשם מעבירים את החולה לאמבולנס שבא מירושלים המזרחית. גם כשמדובר בהצלת נפשות לעולם אין מדלגים על הניירת והתיאומים והבדיקות, הזמן הפלסטיני לא נמדד.
באתר האינטרנט של משרד הביטחון קוראים לגדר ההפרדה פרויקט “מרחב התפר “, והיא מתוארת כך: העיקרון המנחה הוא להבהיר ויזואלית שמדובר במרחב שאין לעבור אותו ומכאן שאדם שיזוהה כמי שמנסה לעבור אותו יוגדר כ”מחבל פוטנציאלי”.
תפישת ההפעלה של המרחב כולו תהיה מותאמת לכך וכן גם הוראות פתיחה באש. מכל עוולות הכיבוש, גדר ההפרדה היא הבוטה והיקרה ביותר. אורכה המתוכנן למעלה מ700 ק”מ ועלותה המשוערת שישה מיליארד ש”ח.
בית הדין הבינלאומי בהאג הגדיר אותה כפשע מלחמה. הגדר היא הגבלת תנועה חריפה שלא מאפשרת לחקלאים הפלסטינים להגיע לאדמותיהם על פי צרכיהם או רצונם. הגדר יוצרת לסיפוחבפועל של שטחים חקלאיים, האם יש הצדקה לגדר מבחינה ביטחונית? אילו היתה על הקו הירוק, הגבלת התנועה של הפלסטנים היתה הגיונית משטחי הגדה לישראל. התוואי הארוך והמפותל של הגדר רוך במליארדים רבים, בעקירת עשרות אלפי זיתים, בדריסת מאות דונמים של שטחים ירוקים, בהפקעת אדמות ובארות מים שחיוניות לחקלאות הפלסטינית, ובשלילת חופש התנועה של עוד ועוד אנשים לצמיתות. מדינת ישראת סופגת עוד גינויים בינלאומיים, והעוינות של הפלסטינם מתגברת גם בגלל התוואי הדורסני שלה.
כאשר אהוד ברק קבע: אנחנו פה והם שם, המציאות היא שאנחנו פה וגם שם ( המתנחלים ברחבי שטח C), ואילו הפלסונים גם הופרדו מאדמותיהם, גם מבני משפחתם וגם ממרכזי חייהם האזרחיים כמו בתי ספר, שירותי רפואה שרותי קהילה נוספים.
כצפוי במכבסת מילים, המשמעות האמיתית של המונח “מרחב” היא דווקא צמצום, דחיקה, איסור וסגירה. הדרה מרחבית אינה נוגעת ליהודים, אלא רק לאיסור על הפלסטינים לשהות או להתגורר במקומות מסוימים. איזה מקומות? את זה קובע מי שהמרחב בידו… כמובן בניגוד לצו המימשל הצבאי.
המינהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים באזור… לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה
ולשם אספקת השירותים הציבוריים והפעלתם, בהתחשב בצורך לקיים מינהל תקין וסדר ציבורי”
צו מספר 947 של הממשל הצבאי
אין לטעות בביטוי החיבה הזה, מדובר בהכרזת שליטה ועליונות ללא עוררין. המחסום הוא אמצעי השליטה הנפוץ ביותר בשטחים הכבושים, וככזה הוא מחלחל גם אל מחזור הדם של החיילים. הביטוי שגור לרוב בפיו של מפקד המשמרת המאיישת את המחסום. זה המחסום שלי ואת לא תגידי לי איך לעשות את העבודה שלי (ע”ע עבודה).
בפועל, ממונים על הפעלת המחסומים אחראים מספר רב של גופים: צה”ל, מג”ב ומשטרת ישראל הפועלים לצד גופי מטה כמו המטה ללוחמה בטרור, פיקוד מרכז, המשרד לביטחון פנים, מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומינהלת/רשות המעברים במשרד הביטחון. הבדיקה מעלה כי הגופים עצמם לא בדיוק יודעים מי אחראי על נושא הפעלת המעברים”. (חיים לוינסון, “גוף אחד אמור לתפעל את המחסומים – אך בפועל לא פחות מתשעה עושים זאת” הארץ 12.11.2010).
באזור ירושלים, שם תהליך האזרוח נשאר בשלב ביניים, המצב מעורר את הקשיים המובהקים ביותר. במחסומים אלו הבודקים הם חיילי יחידת המעברים של המשטרה הצבאית ואילו אבטחת המחסום נעשית בידי מאבטחי חברה פרטית, וכל זאת תחת סמכותו של מנהל מחסום מטעם משטרת ישראל. סדר זה מיתרגם למצב בזבזני ואבסורדי: תפקידם של המאבטחים הפרטיים הוא לאבטח את חיילי המחסום, המופקדים על שמירת גבולות המדינה.
המינהל האזרחי – הוקם ב-1981 כדי ש”ינהל את העניינים האזרחיים באזור [בשטחים הכבושים] “. הוא החליף את הממשל הצבאי, אך סופח למשרד הביטחון בכפוף למתאם הפעולות בשטחים ובכך לאלוף פיקוד המרכז – כך ש”אזרחי” הוא ממש לא, וגם דאגה לרווחת התושבים ולטובתם קשה למצוא בהתנהלותו.
הוא ממונה על כל ההיבטים האדמיניסטרטיביים של חיי הפלסטינים בשטחים: הנפקת אישורי הכניסה לישראל, אישורי התנועה בתוך יו”ש, אישורי תנועה ברכב , אישורי עבודה; הסדרי הקרקעות; אישורי בנייה והריסת בתים; חשמל, מים , בריאות, חינוך. לכל שטח אחריות ממשלתי ממונה קצין מטה המרכז את הפעילות בתחום מול המשרד הממשלתי הישראלי והגורמים הפלסטיניים.
המגע עם האוכלוסייה האזרחית מתנהל באמצעות 8 משרדי מינהלת התיאום והקישור הישראליים (מת”קים), הפועלים ביהודה ושומרון. רק ב-3 מעברים יש כיום יש נציגות מת”ק , ואפשר לברר מניעות, היתרים, ולקבל כרטיס מגנטי : מחסום תרקומיא בדרום הגדה, מחסום קלנדיה באזור ירושלים, ומחסום שער אפריים במרכז הגדה.
באמצע 2019 מעודד המינהל האזרחי את התושבים הפלסטינים להירשם לאפליקציה של המינהל שבאמצעותה אפשר לבקש היתרי כניסה, הסרות מניעה ועוד. הרשמה לאפליקציה מאפשרת לשירותי הביטחון כניסה לכל המידע האישי.
עודכן 1.2021 ענת
נוהל הפסקת חיים מתקבל במחסום מלמעלה, בעקבות התרעה על מחבל העושה דרכו אל המחסום. עם הפעלת הנוהל התנועה במחסום נעצרת ומשתתקת לשעות ארוכות. איש אינו עובר, גם לא מקרים הומניטריים קשים (חולים ונכים, יולדות).
יש חיילים שממהרים לסגור את שערי המחסום על דעת עצמם, כאשר אנו מגיעות למחסום. עד אשר אנו עוזבות או מתרחקות מרחק רב, הם אינם מתירים להולכי רגל או לרכבים לעבור במחסום. פעולה זו אינה חוקית בעליל ואין לה גיבוי צבאי, ונעשית מתוך חוסר שיקול דעת ובעיקר מתוך זלזול גמור בזכותם של הפלסטינים לנוע על אדמתם.
הראשון נקבע במחסום חווארה על ידי המח”ט באותו זמן אל”מ יובל בזק, יומיים לאחר שדוח משמרת מחסוםWatch חמור במיוחד ממחסום חווארה נשלח לרמטכ”ל דן חלוץ. הוא הורה לסמן קו דמיוני שאותו אסור למשמרות מחסוםWatch לעבור – קו הקרוסלה. משמעות הקו: ברוח דברי הרמט”כל דן חלוץ “אף גוף אזרחי לא יפקח על הצבא”, הקו מגביל את יכולת הצפייה שלנו במחסום. אנו פוגשות את הפלסטינים למעשה רק לאחר שעברו את הבדיקה כולה. בעבר יכולנו לעמוד בסמוך לתור הצדדי (הנקרא בשפת הצבא התור ה”הומניטרי”) בו עוברים נשים, ילדים וגברים מעל גיל 45; יכולנו לאתר חולים, קשישים ומוגבלים ולנסות להעביר אותם במהירות; יכולנו לדבר עם המעוכבים הכלואים בתא בטון מבודד; להיות עדות ראייה להתפרצויות של אלימות פיזית ומילולית; יכולנו לצלם את המתרחש ביתר קלות. בעשרות מקרים שנשים עברו את הקו הוזמנה משטרה והוגשה נגד החברה תלונה על שהיא “השתוללה” במחסום. בדרך כלל השוטרים מבינים את אי חוקיות הקו הלבן ואינם עושים דבר עם התלונה, אך היה מקרה שחברה אחת נלקחה למשטרה ונדרשה לחתום על הסכמתה לא להיכנס לשטחים הכבושים במשך שלושה שבועות, ומשסירבה בטענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי, נכלאה לילה אחד בכלא נווה תרצה. למחרת שוחררה ע”י השופטת בשל “חוסר עילה למעצר”.
הרקדה של ערבי במחסום. "תרים את החולצה, תסתובב ימינה, תסתובב שמאלה, תוריד".
מי שנתפסו כשהם עוקפים את המחסום (ואת העיכובים, הטרטורים ובזבוז הזמן היום-יומיים) "דרך ההרים", נקראים זולגים או דולפים. העונש החינוכי על זליגה הוא שעות ארוכות של עיכוב במחסום.
המילה מחסום עברה כביסה ושונתה ל”מעבר”. מ 2014 רוב מחסומי הכניסה לישראל הופרטו והם מופעלים על ידי עובדי קבלן של חברות אבטחה פרטיות (קבלנים), ביחידות מעבר, המחליפים את החיילים והשוטרים הצבאיים.
בגבור החשש שמא בָּאְשָת ההתנחלויות נמאסה על הציבור, מייד כובסו השמות מתנחלים/התנחלויות והלבינו כשלג. על השלט במחסום המכוון מכוניות למסלול השמור רק למתנחלים כתוב: "מתיישבים". מושג תמים עם ניחוח של הציונות הישנה והטובה.
עתה (2021) כבישי אפרטהייד – כבישים נפרדים לישראלים הולכים ונסללים בגדה באופן מסיבי. אלו הם בעיקר כבישים עוקפים שנועדו לחיבור ההתנחלויות באופן מהיר וסטרילי לישראל ולהתנחלויות גדולות אחרות, וזאת ללא מגע עם פלסטינים וללא צורך במחסומים. לשם כך מופקעים שטחים פלסטיניים גדולים, אך הפלסטינים עצמם מודרים מהכבישים המהירים לכבישי “מרקם חיים” חלופיים, ארוכים ולעתים משובשים מאוד, שדורשים נסיעה ארוכה לעבודה, לבתי ספר, לטיפול רפואי, לקניות – לכל צורך. ב-2020 אף החלו לקדם תוכנית אב לכבישים נפרדים בגוש עציון, בשומרון, בירושלים. קראו על כך בכתבה “כביש עוקף סיפוח” מאת הגר שיזף (הארץ, 20.12.2020)
המינהל האזרחי הישראלי מנפיק כרטיס מגנטי , המשמש כתעודת זהות שנייה של תושבים פלסטינים בוגרים, בנוסף לתעודת הזהות מטעם הרשות הפלסטינית. מאז שנת 2005 הפס המגנטי שבכרטיס מציג במחשב נתונים ביומטריים המזהים את בעליו על פי תווי פנים, טביעות אצבע וכף היד. כל מי שצריך להיכנס לישראל לכל מטרה, אפילו לביקור חד-פעמי, זקוק לכרטיס מגנטי כדי לקבל את ההיתר (למעט במקרים של צרכים הומניטריים). מאז יוני 2008 גם מנועים (שאינם מקבלים היתר כניסה לישראל מסיבות שונות) יכולים לקבלו. לאלה, אין הכרטיס המגנטי מעלה או מוריד, אלא חושף את ייעודו האמיתי: לאפשר למינהל האזרחי לאסוף ולאגור נתונים על כל האוכלוסייה הפלסטינית הבוגרת בשטחים, ובכך להדק את השליטה בה. יש תקופות שבהן משתרכים במת”קים תורים גדולים לרענון או לחידוש הכרטיס המגנטי, ואז נאלצים פלסטינים רבים לחזור למת”ק שבוע אחר שבוע כי אינם מתקבלים וכך מפסידים שבועות שלמים של עבודה. עד תחילת 2013 הכרטיס היה מונפק לתקופה של 4 שנים, שבמהלכה תאריך ריענון (אחרי שנתיים). בינתיים בוטלה חובת הריענון. (ראו דוח “אסירים שקופים – פלסטינים מנועי שב”כ [2007] על השינויים במדיניות הנפקת הכרטיס המגנטי): עמ’ 10-11, ודו”ח “אסירים שקופים – המשך, לא יודעים מדוע ואין לאן לפנות“, עמ’ 201 – 232)
בעוד הסגר (ע"ע) מונע מעבר פלסטינים לישראל, הכתר סוגר כל עיר וכל כפר בגדה, אין יוצא ואין בא. להגברת יעילות הכתר צה"ל הורס כבישי גישה לכפרי הפלסטיניים, חוסם אותם בקוביות בטון גדולות, או חופר בהם מהמורות גדולות ומשאיר מכשולי עפר בלתי עבירים. המצוקה מולידה דרכים חלופיות משובשות ביותר, שמזיקות למכוניות של הפלסטינים ומגבירות את השנאה והתסכול. "הם יודעים שיש כתר אז יותר טוב שיישארו בבית" (מפקד מחסום)
לך לסודרא – הכפר סורדא נמצא מצפון מערב לרמאללה, סמוך לביר-זית. בלשון הקסרקטינים פירושו: עוף לי מהעיניים, שמישהו אחר יטפל בך. ליה נירגד, פעילת מחסוםWatch , מתארת בספרה חורף בקלנדיה: “סורדא סורדא, כמה פעמים שמענו את החיילים משלחים לשם אנשים עייפים, בכל שעה, בכל מזג אוויר כבר הבנו שדרך סורדא הם יכולים להגיע בדיוק לאן שהיו מגיעים אילו אישרו להם לעבור במחסום. אבל בשביל לעבור במחסום צריך תסריח (אישור), ובשביל לעבור בסורדה צריך רק זמן וכסף. עשרים וחמישה שקל לטרנזיט, שעה וחצי בדרכים.”ליה וחברותיה למשמרת החליטו לבדוק בעצמן ונסעו לסורדא ואחר כך דרך בית אל עד צומת אדם, ומצאו את עצמן כעבור כ-50 ק”מ ושעה נסיעה בצדו השני של מחסום קלנדיה. כן, משם מותר לנסוע. משם הם כבר לא מהווים סכנה ביטחונית.
, שמנסה לתת מענה להיעדר היחס הומניטרי בשטחים הכבושים. בפועל, לא הפלסטינים ולא החיילים במחסומים יודעים על קיומו. במקרים מסוימים המוקד אכן נענה לפניות ועוזר.
להשגת היעד הזה הכריזו בגדה על כבישים מסוימים כ"סטריליים", כלומר שלפלסטינים אסורה כליל הנסיעה עליהם; נבנו מגדלי תצפית (פִּילבּוֹקס) הצופים מגבוה על שטחים נרחבים ומצוידים במיטב המכשור האלקטרוני; נתווה קו דמיוני במחסומים שמעבר לו אסור לנהגי המוניות להחנות את רכבם; הוצבו בתוך המחסומים קרוסלות (ע"ע) המופעלות בשלט רחוק ושומרות את הנבדקים במרחק ביטחון מן הבודקים.
מעצם הגדרתו הקלילה, מחסום מדלג , מובן כי זהו מחסום לא קבוע, שמיקומו משתנה בהתאם לדילוגי המצב הביטחוני.
“לכל המסתובב בכבישי הגדה זהו חיזיון מוכר: שורה של מכוניות, שהצבע הצהוב של המוניות הפלסטיניות שולט בהן, ממתינה מאחורי מחסום צבאי נייד. בדרך כלל החיילים מניחים על הכביש דוקרנים וכך מסמנים את קו העצור. מכוניות בעלות מספר רישוי צהוב אם של מתנחלים או של אזרחים ישראלים אחרים ותושבי ירושלים עוקפות את השיירה וחולפות על פני המכוניות הממתינות, כאילו לא היו קיימות. וכך, בין שני מחסומים קבועים יש כמעט תמיד לפחות מחסום נייד אחד בצה”ל. …מאז שצה”ל הודיע על פירוק כמה חסימות ומחסומי קבע, נדמה שמספר מחסומי הפתע הניידים רק גדל.” (עמירה הס, עיתון הארץ, 20 ביוני 2005).
כל חודש, מציב צה”ל לאורך כבישי הגדה מאות מחסומי פתע ניידים (על פי נתוני “בצלם” ומשרד האו”ם לעניינים הומניטאריים מהשנים 2008 עד 2013). באופן מוצהר, המיקום משתנה בהתאם לדילוגי המצב הביטחוני, אך ברוב המקרים אין חיפוש ממוקד ותמיד אין הסבר או עילה ברורה. למותר לציין, כי מחסום פתע פירושו הפרעה קשה לשגרת היום של תושבי הגדה, שאינם יודעים כמה זמן הם צפויים לשהות בדרכם ללימודים, לעבודה, לבתי החולים. תופעה נלווית למחסומים אלה היא פינוי הכביש לתנועת מתנחלים בשעות העומס. כך, מחסום ליל, ג’בע, שהוקם באופן רשמי על מנת למנוע נסיעת ישראלים ב”טעות” לרמאללה, מופעל בשעות הבוקר בכיוון ההפוך, כך שפלסטינים הרוצים להגיע לכביש 60 מעוכבים בעוד המתנחלים שועטים אל מקומות עבודתם בנחת.
כמו אחיו המחסום הקבוע, גם המדלג ממרר, מעכב ועוצר את החיים.
המדובר במחסומים בתוך שטח הגדה. בניגוד למחסומי הקצה שהם נקודת מעבר לישראל.
בשטחים הכבושים יש כ-60 מחסומים מסוג מחסום קבע ומתוכם רק 19 הם מחסומי כניסה לישראל. בנוסף יש עוד 700-600 מכשולים וחסימות קבועים ומדלגים (הנתונים נלקחו מתוך דוח בצלם, אוגוסט 2004). מטרת המחסומים להפריד בין כפר לכפר, בין כפרים לעיר המחוז, בין יישוב לכביש הראשי העובר לידו, בין ילדים לבית ספרם. חוץ מאשר למכולת (שבאזורים מסוימים גם היא עלולה להיות סכנה אמיתית) כל יציאה מהבית כרוכה במעבר במחסום. המחסום, או הסרתו, משמש כקלף במשחק הצביעות: מגיע ביקור של בכירים אמריקאיים באזור, או הגיע הזמן לשחרר עוד הכרזה על ויתורים והליכה לקראת? צה”ל מודיע שהוא מוריד כך וכך מחסומים (בדרך כלל הוא נוקב בעשרות), ורק מחסוםWatch העוקב אחרי ההצהרות מצביע על חוסר האמת שבהודעות אלה.יועץ שר הביטחון, ברוך שפיגל, הממונה על “מרקם החיים” בגדה (מושג מכובס שהיה קודם לכן “החיים תחת עול הכיבוש”), הציע לבטל את המושג “מחסום” ומעתה לקרוא לו “נקודת בידוק”. ייתכן שהוא שאב את הרעיון מהנוהג היהודי להחליף את שמו של הילד שחלה, כנגד עין הרע. בשם החדש אין ולו רמז קטן למניעת חופש התנועה ולמירור החיים במחסומים, שאין להם דבר עם צורכי ביטחון.
מים (MW)
אספקת המים בגדה המערבית נשלטת ע”י השלטון הישראלי באמצעות חברת “מקורות” ששואבת את רוב מי התהום ושולטת על חלוקת המים לכל ישוב וישוב..
חלוקת המים נקבעה בהסכמי אוסלו ב-1995 , ונועדה להתקיים 5 שנים, לפי הצרכים שהיו אז, כשכמות המים לפלסטינים הוגבלה במספר מסויים, שלא השתנה מאז, למרות הגידול באוכלוסיה. להיפך, חלק מהמים (כ-25%) שהובטחו להם לא התממשו, מסיבות שונות. אחת מהן : השלטון הישראלי מגביל את העומק המותר לבארות של פלסטינים, ואילו חברת “מקורות” אינה מוגבלת, ושואבת מים מעומק האדמה. כתוצאה מכך מייבשת מקורות את הבארות הפלסיטניות, ואת המעיינות שמהם קיבלו מים בעבר. הפלסטינים אינם יכולים להתפיל מים או לייבא, ותלויים לגמרי ברצונה של ישראל.
בנוסף, 113.000 פלסטינים אינם מחוברים לשום רשת מים (ביניהם הבידואים) והם קונים ומובילים מים באופן פרטי במחיר גבוה. זכויות אדם
על פי אירגון הבריאות של האו”ם הקצאת מים מינימלית לנפש – 100 ליטר ליום.
הנתונים של צריכת המים הממוצעת לנפש ליום: בישראל – 183 ליטר, פלסטינים בגדה- 73 ל’יטר , פלסטינים שנמנע מהם חיבור לרשת המים – 20-50 ליטר ליום לנפש.
מים (MW)
אספקת המים בגדה המערבית נשלטת ע”י השלטון הישראלי באמצעות חברת “מקורות” ששואבת את רוב מי התהום ושולטת על חלוקת המים לכל ישוב וישוב..
חלוקת המים נקבעה בהסכמי אוסלו ב-1995 , ונועדה להתקיים 5 שנים, לפי הצרכים שהיו אז, כשכמות המים לפלסטינים הוגבלה במספר מסויים, שלא השתנה מאז, למרות הגידול באוכלוסיה. להיפך, חלק מהמים (כ-25%) שהובטחו להם לא התממשו, מסיבות שונות. אחת מהן : השלטון הישראלי מגביל את העומק המותר לבארות של פלסטינים, ואילו חברת “מקורות” אינה מוגבלת, ושואבת מים מעומק האדמה. כתוצאה מכך מייבשת מקורות את הבארות הפלסיטניות, ואת המעיינות שמהם קיבלו מים בעבר. הפלסטינים אינם יכולים להתפיל מים או לייבא, ותלויים לגמרי ברצונה של ישראל.
בנוסף, 113.000 פלסטינים אינם מחוברים לשום רשת מים (ביניהם הבידואים) והם קונים ומובילים מים באופן פרטי במחיר גבוה. זכויות אדם
על פי אירגון הבריאות של האו”ם הקצאת מים מינימלית לנפש – 100 ליטר ליום.
הנתונים של צריכת המים הממוצעת לנפש ליום: בישראל – 183 ליטר, פלסטינים בגדה- 73 ל’יטר , פלסטינים שנמנע מהם חיבור לרשת המים – 20-50 ליטר ליום לנפש.
בתואר מנוע אג”ם זוכה מי שנתפס בעבירות מינהליות שונות, כגון שימוש בהיתר למטרה שונה מזו שלשמה ניתן, חשש לזיוף מסמך וכד’ – אפשר לערער אך רוב הערעורים אינם מטופלים. אולם לרוב, מניעת אג”ם נובעת מאי תשלום קנסות וחובות מצטברים, כמו חובות על דוחות תנועה, תשלום לטיפול רפואי, קנסות שונים ועוד. למעשה, מדובר בסבך ביורוקרטי שלא פשוט לצלוח אותו על מנת לברר קודם כל במה מדובר וכדי להסדיר את החוב ולמחוק את המניעה. לדוגמה, כיוון שבשטחים הכבושים אין דואר, התושבים המקומיים אינם מקבלים דוחות על עבירות תנועה (לעתים אף מזעריות ביותר) ולכן אינם משלמים את הקנסות במועד. כתוצאה מכך קנסות אלה תופחים ותופחים וכאשר נודע לבעל החוב על קיומו, החוב כבר הגיע לעשרות אלפי שקלים. מכיוון שאין לבעל החוב כסף לשלם הרי זה ממשיך לתפוח. מילכוד קשה ביותר.
צוות של מחסוםwatch מסייע לאנשים אלה להבין באיזה חוב מדובר ואם אפשר להקטין ולפרוס אותו. כשבעל החוב נדרש לשלם את הקנסות בתחנת המשטרה בהתנחלויות (שאליהן מנועים רוב בעלי החוב להיכנס), הצוות מעביר כסף מבעלי החוב אל תחנת המשטרה האסורה עליהם ומחזיר להם את הקבלה על התשלום.
פלסטיני שמסווג מנוע משטרה , נמצא ברשימת מנועי משטרה אינו יכול לקבל היתר כניסה “קבוע” ׁ(שהוא היתר מתחדש לתקופות של מספר חודשים) לישראל או להתנחלויות למטרת עבודה, מסחר או איחוד משפחות, או לקבלת היתר זמני — ליום אחד או לימים אחדים — לצרכים אישיים שונים. רוב מניעות המשטרה מוטלות על מי שנתפס בישראל כשב”ח (שוהה בלתי חוקי) ו/או בגלל עבירות נלוות, כגון: שימוש במסמך מזויף, ועוד. המניעה מוטלת על אנשים אלה לפרקי זמן שונים, בהתאם לקריטריונים של מפכ”ל המשטרה, ומשכיהם נעים בין שנה וחצי ועד עשרות שנים (אם האדם שוב נתפס כשב”ח לאחר שנשפט). על חלק מהמנועים מוטלת מניעת משטרה מסיבה “מודיעינית” והם אינם יודעים מדוע ולמה. לפי הערכות שונות ישנם עשרות אלפים מנועי משטרה – רוב רובם /he/milon_munachim/שבחים/שב”חים
מנוע שב”כ הוא פלסטיני שנמצא ברשימה השחורה של השב”כ בטענת סיכון ביטחוני. מנוע שב”כ או מנוע משטרה או מנוע אג”ם, אינם יכולים לקבל היתר כניסה לישראל, למרחב התפר או להתנחלויות כדי לעבוד או לסחור; אינם יכול לעבור לטיפול בבית חולים פלסטיני בירושלים המזרחית או ללוות מי ממשפחתם לשם; לא יוכלו לעבור לביקור חד פעמי אצל קרובי משפחה או לנסוע לחו”ל. אדם יכול להיות מנוע שנים רבות או לפתע להתבשר על כך במחסום. לרוב מדובר באנשים שלא נשקפת מהם כל סכנה (מעריכים כי בשטחים הכבושים יש יותר מ- 100,000 מנועי שב”כ!).
מניעת הכניסה לישראל היא עונש כלכלי ובריאותי קשה. רוב מקומות התעסוקה של הפלסטינים נמצאים בתוך מדינת ישראל, ובירושלים – שהיא העיר הפלסטינית המרכזית – מרוכזים גם רוב בתי הספר ובתי החולים הפלסטינים. כל פלסטיני שנפגע בפעילות אלימה הופך מיד, הוא ובני משפחתו הקרובים והרחוקים, למנוע כניסה לישראל, מנוע שב”כ בלשון הביורוקרטיה.
מניעת השב”כ הגורפת היא שוט בידי שלטונות הכיבוש, שנועד להחזיק את האוכלוסייה הפלסטינית רעבה, מפוחדת, מפורקת חברתית, ובכך גם ליצור מאגר גדול של משתפי פעולה פוטנציאליים (בתמורה לקבלת אישור כניסה לישראל). בפועל, פלסטיני שיכול להרשות לעצמו להגיש בג”צ, מצליח לרוב לבטל את המניעה עוד לפני הדיון בבית המשפט, ללמדך שלא היתה לכך כל עילה מלכתחילה.
גברים צעירים, בטווח גילאים שמשתנה מעת לעת, המעוכבים במחסום עד לבירור מידת הסכנה שבהם. גם אם בידם כרטיס מגנטי או אישור מעבר תקף, החייל לוקח מהם את תעודת הזהות ומעלה את מספרה באמצעי הקשר בפני השב”כ, והנבדקים נשלחים למכלאת המעוכבים. הבדיקה נמשכת בין חצי שעה לשלוש שעות ואף יותר, זאת בנוסף להמתנה ממושכת לעיתים בתור הרגיל. העיכוב משמש גם כ”עונש חינוכי” שעליו מחליט החייל במחסום לפי מצב רוחו. יש להדגיש כי רובם המכריע של המעוכבים משוחררים בסופו של דבר לדרכם ללא נקיטת אמצעים. בנוסף, חיילים יכולים לעכב ולעצור גברים נשים וילדים במחסומים, בצידי הדרכים, תמיד בשם הביטחון, לשם עונש חינוכי או “סתם”.
מצלמה בידינו במחסום היא כמו סמרטוט אדום לשור. המצלמה מתעדת גם הפרת זכויות אדם, ולכן כל עדות מצולמת היא עדות מאיימת. החיילים מתרצים את התנגדותם לצילומים בטענה כי המחסום הוא שטח צבאי סגור ועל כן “סודי” ואין לצלמו. זוהי טענה מגוחכת שכן אלפי פלסטינים עוברים בו מדי יום ולפעמים, לצערם, פעמיים ביום, ורואים הכל. ציטוט מפי שוטר משמר הגבול (עיתון מעריב): “אתה עומד שם על הכביש, נושם את הגז של המכוניות ויכול להיתקע שעתיים בלי מים . לאף אחד לא איכפת ממך. המפקד מגיע עם ג’יפ, פותח את החלון, שואל מה קורה ונוסע. בזמן סגר מתאספים כמה עשרות פלסטינים שרוצים להיכנס לארץ, מתנפלים, חלק זורקים אבנים, ואתה לא יכול לעשות כלום כי במחסום יש שלוש זקנות מארגון זכויות אדם עם מצלמה ולמחרת כל מה שאתה עושה יהיה בעיתון!!! זהו, שלמרבה הצער התקשורת לעיתים קרובות לא מפרסמת חדשות משטחי הכיבוש וכך העוולות הולכות ומחמירות.
מעשים רגילים שמבצע צה”ל בשטחים דבר יום ביומו, הנחשפים בידי העיתונות, משקיפים זרים, חיילים שמצפונם נוקף אותם, או חברות מחסוםWatch . משנחשפו, הצבא מזדרז להתנער מהם ולהדגיש כי אלה מקרים חריגים/ עשבים שוטים יוצאי דופן, חריגים. אותם המקרים עצמם, שנחשפים על ידי פלסטינים, מוגדרים מייד כשקרים (ע”ע הם; צה”ל רואה בחומרה ).
המושג מרחב התפר התכווץ מאוד בכביסה הצבאית והחוט שממנו תפרו אותו עשוי תיל או בטון בגובה 8 מטר וברוחב 100 מטר, ואין שום “מרחב” אלא הצרת צעדיהם וחייהם של הפלסטינים. הכוונה במושג זה למובלעות שנכלאו בין הקו הירוק ובין גדר ההפרדה (ע”ע) שנבנתה מזרחית לו. במובלעות מצויים יישובים ושטחים פלסטינים, שהופרדו על ידי הגדר מרצף השטחים והיישוב הפלסטיני בגדה.
בתוך מכשול ההפרדה נבנו מחסומים רבים שבפתיחתם, אמורים לאפשר לחקלאים לעבור אל שטחי האדמה שלהם בתוך מרחב התפר. בעלי האדמות גרים בגדה וזקוקים לאישור מיוחד (שלא תמיד ניתן, שלא תמיד מחודש בזמן) כדי לעבד את אדמותיהם או למסוק את זיתיהם. לעומתם, פלסטינים המתגוררים במרחב התפר זקוקים לאישורים מיוחדים כדי לצאת ולהיכנס מתוך ואל מקום מגוריהם (ע”ע שב”חים בביתם שלהם). שגרת החיים היום-יומית מופרעת קשות.
חלק גדול מאד מהמחסומים שנבנו לאורך מכשול ההפרדה ( על אדמות פלסטיניות) אינם פעילים. המחסומים הפעילים נפתחים לפרקי זמן קצרים פעמיים ביום. החל מאפריל 2017 החלה הגבלה חריפה בחידוש ההיתרים למעבר לעיבוד חלקות האדמה הפרטיות. חממות רבות לא טופלו והנזקים לחקלאים הפלסטינים מרובים וקשים.קיימים מחסומים שהוגדרו כמחסומים עונתיים והם נפתחים לפלסטינים רק פעם בשנה. מספרם של אלה המוגדרים עונתיים גדל והולך.
יודע כל חקלאי שזו לא דרך לעבד אדמה. קראו עוד על סבך ההיתרים לשהייה במרחב התפר.
על מנת לעזוב את השטחים הכבושים לכל צורך ועניין יש צורך באישור כניסה לישראל. הביורוקרטיה הנדרשת על מנת לקבל את אישורי המעבר כוללת כ-100 סוגי היתרים/איסורים, והיא מתישה לא פחות מהעמידה בתור במחסומים. כחצי מיליון פלסטינים כלולים ברשימות שחורות ומנועי יציאה מהשטחים הכבושים. כל האנשים האלה לא “נהנים” מ”מתיחת הפנים” הנפלאה המתרחשת במחסומים, והמעבר המשופר לישראל לא משנה דבר בחייהם. חולים, תלמידים, פועלים, מתפללים – כולם צריכים לעבור את מחסום הבירוקרטיה הנוקשה והאכזרית של מערכת משטר ההיתרים.
המינהל האזרחי 
בשטחים הכבושים הוקם ב-1981 במטרה לנהל ולטפל בחיים האזרחיים של הפלסטיניים. הוא החליף את הממשל הצבאי וסופח למשרד הביטחון, בכפוף למתאֵם הפעולות בשטחים הכפוף ישירות לשר הביטחון. גוף זה ממונה על כל ההיבטים האדמיניסטרטיביים בחיי הפלסטינים תחת הכיבוש, כגון: הנפקת אישורי כניסה ועבודה בישראל, אישורי תנועה ברגל וברכב בתוך הגדה, הסדרי בעלות על קרקעות, אישורי בנייה והריסת בתים וכן נושאים שונים כמו חשמל, מים , בריאות וחינוך. בעל תחום כזה ממונה קצין מטה, המרכז את הפעילות בתחומו מול המשרד הממשלתי הישראלי והגורמים הפלסטיניים. המגע עם האוכלוסייה האזרחית מתנהל באמצעות שלושה משרדי מת”קים (מינהלת תיאום וקישור). רק בשלושה מחסומים יושביפ נציגי מת”ק וניתן לברר איתם לכאורה סחבה למניעות והיתרי מעבר ולקבל כרטיס מגנטי. ואלה הם: תרקומיא בדרום הגדה, קלנדיה באזור ירושלים, ומחסום שער אפרים במרכז הגדה. מאמצע 2019 מתנהל המגע בין הפלסטינים למינהל רק דרך אפליקציה של המינהל, בכך מתאפשר לשירותי הביטחון להיכנס דיגיטלית למידע האישי של כל תושב. בינתיים הוחלט להעביר נתח עצום של הסמכויות המנהליות מידי ראש המינהל האזרחי לידי סגן אזרחי, הכפוף למינהלת ההתיישבות הממשלתית ואינו כפוף לדרג הצבאי ולא לגורמים פוליטיים. כך נוצרה הפיכה חוקתית. נוצר שינוי יסודי במבנה המשטרי של השטח הכבוש – משטח שמנוהל בידי ממשל צבאי לשטח המנוהל באופן ישיר בידי פקיד ממשל ונבחר ציבור ישראלי. צעד זה מחריף את אלמנט הדיכוי של הקהילות הפלסטיניות ומנרמל את נישולן מסמכויותיהן. המבנה החדש מעצים את האינטרס המתנחלי ומחליש כמעט לגמרי את האינטרסים הפלסטיניים. קבלת קהל במת”קים: בימים א’ משעה 14:00-17:00, בימים ב’ ג’ ד’ מ-08:00-17:00 ובים ה’ מ- 14:00-08:00. מת”ק בית אל פתוח לקהל בימים א’ – ה’ בשעות 17:00-08:00. סגורים בשישי ובערבי חג.
מת”ק מינהלת תיאום וקישור של המינהל האזרחי. משרדי המת”ק מפוזרים במקומות שונים בגדה ובהם מתנהל המנגנון הבירוקרטי של הכיבוש. בהם מקבלים התושבים הפלסטינים כרטיסים מגנטיים, היתרי כניסה לישראל או להתנחלויות ואמורים לקבל הסברים על הליכים שונים לקבלת היתרים או על מניעת קבלתם. בגדה יש 8 מת”קים ומול כל אחד מהם פועל משרד קישור פלסטיני אחד או יותר, המתווכים בין התושבים לבין המת”ק. המת”ק הוא קודם כל מכשיר עינויים לשמו. הפלסטינים מבזבזים שם ימים רבים ושעות ארוכות מנשוא בהמתנה בתור כדי לקבל שירות.בגדה קיימים 8 מת”קים ( חברון, בית לחם, עוטף ירושלים, יריחו, רמאללה, שכם, אפרים, וג’נין).
זה לא המקרה שחסרה כוס סוכר. מדובר ב נוהל שכן הידוע לשמצה של שימוש בבני אדם כבמגן חי, כדי למנוע סיכון ביטחוני לחיילים, למשל, כאשר צריך לפרוץ לבית של פלסטינים.
הנוהל נפסל בבג”צ אבל מכוח ההרגל או מטעמי נוחיות הוא עדיין בשימוש ואף אומץ במחסומים. נצפה במחסום בית איבא אבל נראה שהוא נהוג גם במקומות אחרים:החיילים, כשנמאס להם לרוץ אל ההרים כדי לצוד עוקפי מחסומים, בוחרים באחד המעוכבים, שתעודת הזהות שלו שמורה לבטח בכיסם, ומצווים עליו לשוטט בהר ולאתר זולגים (ע”ע), לתפוס אותם ולהביאם למחסום.
ומה אם הבחור יעלה אל ההר ובכל זאת לא יסגיר את ידידיו, שכניו, חבריו לספסל הלימודים ויניח להם לעקוף את המחסום?
אל דאגה. צה”ל לא פראייר. גבוה בעמדת התצפית של הפּילבוקס עומד חייל המצויד במשקפות משוכללות ורואה את הזולגים, אבל למה לו לרוץ? שהערבי ירוץ. הבחור שנבחר למשימה אינו יודע לבטח אם יש תצפיתן בפילבוקס, אבל הוא יודע כי אם לא יבצע את הפקודה תישאר תעודת הזהות שלו טמונה עמוק עמוק בכרטיסיות השב”כ יחד עם הפרנסה, המשפחה, הלימודים או הבריאות. נשאר רק לשער מה עושה הנוהל האכזרי הזה למרקם השביר בלאו הכי של החברה הפלסטינית.
כיוון שהאישור הוא חתיכת נייר העוברת ידיים רבות וחיילים רבים ממשמשים, מקפלים ופותחים אותו, הוא עלול להיקרע ואז הוא פסול לעדות. מצאו הפלסטינים דרך והידקו אותו בתוך ניילון – כך יישמר נקי ומוגן. בתגובה יצאה הוראה לפסול כל אישור מנוילן בחשד שהוא מזויף. כל מי שניילנו את אישוריהם נדרשו ללכת למת”ק ולהחליפם בחדשים. הווה אומר הפסד של כמה ימי עבודה והוצאות נסיעה, שלא לדבר על הטרטורים – תלך, תבוא, מחר, מחרתיים, וכו’.
נשים פלסטיניות רעולות. אלה מתבקשות להסיר את הרעלה מפניהן מסיבות ביטחוניות או חינוכיות. יאללה נינג’ה , תעאלי, תורידי את זה.
סגר
מניעת תנועה גורפת מהשטחים אל תוך ישראל. הסגר מופעל בכל עת שמתעורר חשש ביטחוני מכל סוג: התרעות ביטחוניות, חגים יהודיים, חגים מוסלמיים ואירועים חריגים (סגר בגלל מגפת קורונה למשל). האם יש או אין סגר היום? לכך יש שתי תשובות: כן ולא. תלוי את מי שואלים. בדרך כלל – על פי אמצעי התקשורת – הסגר הבטחוני מסתיים זמן רב לפני הסרתו בפועל במחסומים. “מה איכפת לי שאתה גר שם? אתה לא עובר, אתה לא מבין? היום יש סגר. לא יודע ולא איכפת לי עד מתי”. (דברי חייל לפועל שביקש לחזור לביתו מהגדה למרחב התפר).
סגר – כתר נושם או מוגבר: השימוש הרשמי במלה נושם או מוגבר מכיר בעובדה שסגר רגיל חונק לחלוטין את האוכלוסייה המכותרת או הסגורה, ושבתנאים מסוימים ניתן להקל עליו או להגביר אותו. בפועל, כפי שאנו רואות במחסומים, אין מי שמבין בהבדל בין סגר נושם לסגר לא-נושם, לא החיילים ולא התושבים. השימוש בהגדרות שונות לאותו עינוי הוא תעתוע, גניבת דעת ואחיזת עיניים, בדרך כלל למטרות הסברה.
מושג גזעני המסייע למזער חיכוך עם אוכלוסייה נגועה בטרור (ע”ע). בשטח סטרילי אין ערבים. למשל, השטח במחסום בין הקרוסלה (ע”ע) לבין עמדות הבידוק של החיילים חייב להיות נקי מערבים. כבישים סטריליים (כבישי אפרטהייד) נקיים מנוסעים ערבים. במרכז חברון יש “כביש מטוהר”. לאחרונה התחזק המושג סטרילי ונצפתה משמעות חדשה למושג – שטח סטרילי הוא שטח נקי מחברות מחסוםWatch .
איסור יציאה מן הבית בעת שצה"ל "פועל במקום". העוצר יכול להימשך כמה שעות או חודש ימים. אחרי "מבצע חומת מגן" היתה העיר שכם (כ- 120,000 תושבים) נתונה בעוצר יותר מ-60 יום.
לשון עתיקה ועשירה, שפת אם של כ-110 מיליון בני אדם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, המצטמצמת אצל חיילי המחסומים לכדי 10 מילים בעזרתן הם מבצעים את מלאכת השיטור והשליטה:יש תסריח? – יש אישור מעבר? (כי בלי זה אין מה לדבר בכלל).ארג'ע לוורא! – חזור אחורנית (כשמאחוריך לוחצים ונדחקים עוד מאה אנשים ולפניך קרוסלה תקועה).ואחד ואחד! – אחד אחד ("עד שלא תסתדרו ואחד ואחד, אף אחד לא יעבור אצלי…").תעאל! – בוא הנה (נאמר בלי אבחנה לגברים ולנשים. לחיזוק הפקודה מסמנים באצבע אחת, בכף יד, במנוד ראש).רוּח! – לך, 'סתלק, תעוף לי מהעיניים ולא איכפת לי לאן ("רוח מכאן, מה אתה לא מבין עברית… רוח ללבית (לא דווקא לבית שלך)… רוּח ללג'ורה, רוח ללבטון" (לך למכלאה).ממנוע! – אסור.יאללה תעשה פרסה – כמו "יאללה הביתה" אבל יותר מתוחכם.יאללה בנאת – קדימה בנות, ילדות (נאמר לנשים מכל הגילים והמצבים).
עשבים שוטים הוא כינוי שנועד להמעיט בחומרת פעולות של צעירים שפורעים בפלסטינים בצורות שונות. בפעולות “תג מחיר”, בפעולות בפעולות התעללות פיסית, בהצתות של מטעים ושדות בנזק לבתי מגורים ועוד.
עוד סוג של "מנוּעים", שהם קרובי משפחה, שכנים ומכרים של מי שנתפס כחשוד בפעילות טרור או של מי שנהרג בידי צה"ל. כל אלה נחשדים כבעלי מוטיבציה לבצע פיגועי הזדהות ונקמה, ולכן נכללים ברשימת המנוּעים הענקית של השב"כ (ע"ע). כך הפוטנציאלים נענשים כפליים, עונש המניעה בנוסף לעונש על אובדן יקיריהם. המונח הזה מאשר כי גם צה"ל מבין שהכיבוש מייצר עוינות ומשטמה בעלות פוטנציאל גבוה לייצור מְפַגעים חדשים.
שאינם מהווים סיכון ביטחוני. בחוזר הוראות מח"ט שומרון מתאריך 27.10.04 (הנחיית מח"ט – נוהל עיכוב פלס' – מחסומי הקבע): נקבע כי "ניתן לעכב את הפלסטינאים התקינים העוברים במחסומי הקבע על פי חוק- למשך עד שעה לצורך בדיקת ת.ז.".
הפעלה מלאכותית של החקירה שנפתחה בעקבות המקרים החריגים (ע”ע). על מיעוט החקירות אפשר ללמוד מתוך הפרוטוקול של ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת מיום 18.8.04, בישיבתה בנושא: שמירת זכויות אדם בשטחים תוך כדי מלחמה בטרור.
צוות מנועי המשטרה של מחסוםwatch עוקב אחרי השירות שניתן ע"י השוטרים במת"קים. הצוות עורך בירור יומיומי על נוכחות שוטר במת"ק בית לחם ומת"ק חברון (רוב הפונים הם מאזורים אלה); מלווה בטלפון ומפגיש בפועל את הפונים עם השוטר במת"ק כדי שיקבלו ממנו מידע מהימן ושלם ככל האפשר. הצוות גם מסייע לפלסטינים להשיג את המסמכים מתיקי המשטרה הנחוצים לטיפול בבקשתם, שהמנועים לא הצליחו להשיג בעצמם.
חובות בגין קנסות של פלסטינים.
קנס – אחת הבעיות הקשות שהפלסטינים מתמודדים איתם הם קנסות שמושתים עליהם והם מתקשים לפרוע אותם. קנסות מוטלים במקרים שונים: קנסות תעבורה, וקנסות במשפטים פליליים בנוסף לכל עונש אחר.
בשטחים שוררת אבטלה רבה. ההכנסה מעבודה שם נמוכה ביותר. קנסות ותשלומים שבישראל ייתקבלו כ”סבירים”, עבור הפלסטיני אינם בני פרעון. יתר על כן קנסות שמוטלים עליהם בקלות רבה.
התוצאה של חובות אלה היא שהחייבים נחשבים ל”מנועי משטרה”, קרי: אנשים שבשל חובותיהם שלא נפרעו – המשטרה מונעת את כניסתם לישראל. חברות מחסום ווטש מנסות לסייע לפלסטינים אלה להתמודד עם הבירוקרטיה הקשורה לתשלום החובות בדרך אופטימלית, על מנת שיוכלו לצאת ממעגל השוטים: מכיוון שאינם יכולים להיכנס לישראל לצרכי עבודה אין בידם כסף כדי להתחיל לפרוע את חובותיהם, ומכיוון שאין בידיהם אפשרות לפרוע את חובותיהם, אין באפשרותם לקבל אישור כניסה לישראל לצרכי עבודה.
קרוסלה, קרוסלות , כמו המחסום המדלג, גם מונח זה לקוח מתוך הטרמינולוגיה החביבה של מגרשי המשחקים. אלה שערים מסתובבים המעבירים “ואחד ואחד” את הממתינים במחסום בדרכם אל הצד השני. החייל השולט מרחוק בסיבוב הקרוסלה ניצב במרחק כ-10 מטר ממנה. יש מחסומים שבהם מוצבות שתי קרוסלות בזו אחר זו באותו מסלול. הדבר מאפשר מזעור חיכוך (ע”ע). רוחב הכנף של הקרוסלות שנוצרו במיוחד לאוכלוסייה הפלסטינית הוא פחות מ-60 ס”מ. לשם ההשוואה, רוחב הכנף בקרוסלות בתוך מדינת ישראל הוא 80 ס”מ ואף יותר. בקרוסלות הפלסטיניות לא נלקחו בחשבון מזוודות וחבילות גדולות, אנשים כבדי גוף או אמהות עם ילדים. במקרים רבים הקרוסלות נתקעות כאשר בתוכן כלואים אנשים; הלחץ לצאת כבר מן המחסום מייצר צפיפות, עצבנות וחוסר סבלנות ואנשים – גברים ונשים, זקנים, תינוקות וילדים ונכים – נמחצים כנגד הסורגים והקרוסלה הופכת למלכודת (ע”ע חיות ).
זוהי הרשימה של מנועי השב"כ שאינם רשאים לקבל היתרי כניסה לישראל מטעמי ביטחון ומטעמים אחרים. רבבות רבות של פלסטינים נמצאים בה, ורובם אינם יודעים על מה ולמה, ורק לעתים רחוקות יש ממנה מנגנון יציאה. במרוצת השנים היא יצאה מכלל שליטה, והפלסטינים מתרוצצים בין רשויות הכיבוש הלוך ושוב בניסיון נואש לברר את סיבת המניעה, אם ומתי תפוג, ולמי פונים כדי לשנות את רוע הגזירה. יש אפשרות לנסות לערער על המניעה, ואז יש סיכוי כלשהו להימחק מהרשימה. אלא שהליכי הערעור לא ממש מתפרסמים והדרישות והכללים משתנים חדשות לבקרים. נכון לסוף שנת 2014 עובדים, סוחרים ואנשים בני 60 ומעלה רשאים להגיש בקשות ערעור, אם כי הדרישות (המסמכים שיש להגיש) בנפות מסוימות הן קשות מאוד. לכל אדם אחר הרוצה להסיר את שמו מהרשימות השחורות של השב"כ אין כל זכות לערער! גם למשטרה יש רשימה שחורה של פלסטינים מנועי משטרה. הרשימה השחורה של מנועי משטרה גלויה על פי רוב אבל כמעט שלא ניתן לעקוב אחרי חישוב משך הזמן בו התושב מנוע; לפעמים עד 2099…
מאז 2005, עוסקים שני צוותים של מחסוםwatch בהכנת ערעורים על מניעת עובדים וסוחרים (מדובר בטופסולוגיה מסובכת מאוד לפלסטינים) מי שערעורו מסורב יכול להגיש עתירה משפטית. אחד ההיבטים החשובים ביותר בעבודת הצוותים של מחסוםwatch הוא מסירת מידע אמין ומהימן לפלסטינים המנועים על סוג המניעה שיש נגדם ועל הדרך הרשמית הפתוחה בפניהם לערער עליה. המנועים יכולים להיעזר בעורכי דין לקבלת מידע זה, אך הדבר כרוך בשכר טרחה גבוה שהוא מעל ליכולתם ולא פעם המידע שמתקבל אינו אמין ושלם.
שוהים בלתי חוקיים, בעלי תעודות זהות פלסטיניות הנמצאים בישראל ללא היתר. שב”חים הם תוצר של המדיניות השרירותית של הענקת אישורי תנועה, ועצירה מוחלטת של תהליך איחוד משפחות. כאשר שב”ח נתפס הוא אמור לחתום על טופס בעברית: זהו שאלון אישי גדול בו פרטים רבים על השהייה בישראל, מעסיקים, מקומות לינה וכו’. בדף נפרד חותמים על התחייבות לא להיכנס לישראל ועל ערבות של אלפי שקלים. שב”ח שנתפס פעם נוספת – יכלא. באבו-דיס שוטרי משמר הגבול מעלימים עין מכניסת בעלי ת”ז פלסטיניות לתחום ירושלים, אך מייד אורבים להם ותופסים אותם כשב”חים.
שב”חים בביתם שלהם. בעלי תעודות זהות פלסטיניות, המתגוררים במרחב התפר (ע”ע), כלומר ממערב לגדר ההפרדה וממזרח לקו הירוק, זקוקים לאישור מטעם המִנהל האזרחי לצאת ולהיכנס במחסומים אל ומחוץ למרחב התפר. במילים אחרות הם זקוקים לאישורים לגור בבית שלהם. האישורים ניתנים לתקופה מוגבלת, אשר בסופה יש להגיש בקשה לחידושם. הם אינם מוענקים אוטומטית לכל אדם העונה על הקריטריונים. אפילו אנשים עם אישורים תקפים (ע”ע תסריח< /a> ), מעוכבים לעיתים במחסומים. המעמד החוקי שלהם רופף (מבחינת אזרחות, מצב משפחתי, בעלות על רכוש ועוד). בקבוצה זו נכללים גם בני זוג של אזרחי ישראל, המחזיקים בתעודות זהות פלסטיניות ומתגוררים בתחומי ישראל. תהליך איחוד המשפחות נעצר בגלל ביורוקרטיה מכוונת, ולאחרונה בגלל חוק גזעני שאושר בכנסת.
שוטר מת”ק > אמור.ה לשרת את ציבור הפונים הפלסטינים בעניין מניעות משטרה. שוטרי המת”ק הם אלה שצריכים למסור להם מידע, שנמצא רק אצלם במערכת המחשב (ולא בתחנות משטרה אחרות), על מהות המניעה ועל תוקפה.
מניסיוננו שעות הקבלה שלהם אינן סדירות, לעתים הם נעדרים ללא הודעה מראש ואנשים מגיעים אליהם פעמים רבות לשווא. יחסם אל הפלסטינים אדנותי ולעתים קרובות פוגעני. המידע הנמסר לרוב אינו כולל ברוב הפעמים את עילת המניעה אלא רק את הזמן הנותר להסרתה, ואת טיב המניעה ניתן לברר רק בתחנות המשטרה הרגילות בדרום הגדה ובהתנחלויות (שאליהן אין לפלסטינים גישה).
הכרזת אזור המחסום כשטח צבאי סגור, ביוזמה מקומית של החיילים, כדי להרחיק את נשות מחסוםWatch . בה בעת, למרות היותו שטח צבאי סגור, נמשך בו מעבר הפלסטינים. לפי החוק עליהם להציג צו חתום של אלוף כולל מפה ותאריכים, וזה מסמך שאין ברשותם כמובן.
גדר ההפרדה / מכשול ההפרדה, הוקמה ללא כל התחשבות בחיי האנשים החיים בכפרים שלאורכה וללא התחשבות לאופן הגישה לאדמות החקלאיות של הפלסטינים שנותרו בידיהם לאחר בנית הגדר.
הפתרון של מדינת ישראל היה התקנת “שערים ” רבים שהם בעצם מחסומים. במחסומים אלה עוברים תלמידים שהופרדו מבית ספרם, וחקלאים שהופרדו מאדמותיהם (ע”ע מרחב התפר ). מהמספר הרב של המחסומים שהוקמו בגדר רק חלק מהם פעיל ומשמש את החקלאים לעבוד באדמותיהם.חקלאים רבים נאלצים ללכת למחסום מרוחק, להמשיך לשטח האדמה שלהם ואח”כ לחזור לאותו מחסום מרוחק כדי לשוב לבתיהם.
בפועל מפקח צה”ל על המעבר במחסום וקובע את שעות המעבר באילו ימים ובאיזו תדירות. תדירות הפתיחה והסגירה של המחסומים החקלאיים שונה בין ממחסום למחסום.
- חלקם הקטן נפתחים מידי יום: פעמיים ביום לפרקי זמן של 15 דקות עד 60 דקות.
- מעטים נפתחים 3 פעמים בשבוע לפרקי זמן כנ”ל
- חלקם נפתחים רק פעם בחורף ובעונת המסיק מידי יום במשך מספר ימים בלבד.
שרוול הוא מסלול סגור מכל עבריו בגדר מתכת המוביל אל ומן המחסום. מטרתו העיקרית לחצוץ בין העוברים ושבים לבין כוחות הביטחון ולהבטיח שאיש לא יוכל להיחלץ ממנו אלא בפתחי היציאה/כניסה הנשמרים בידי חיילים או מאבטחים אזרחיים חמושים.
אישור מעבר (בערבית). מפתח הזהב למעבר במחסומים ולתנועה בגדה, המאפשר מראית עין של חיים נורמליים. כל סגר , כתר או עוצר מבטלים מייד את תוקף התסריחים. אדם מקבל תסריח לתקופה מוגבלת וחידושו, שהוא כלי עינויים משל מש בידי המת”ק, כרוך בתהליך מייגע, לעולם לא מיידי ועל כן נושאו עלול למצוא עצמו ממתין בבית ימים ארוכים עד שיגיע. תסריח יכול להיות קביל במחסום אחד ובטל במשנהו וכל חייל יכול לבטלו לפי מצב רוחו. הגוף המנפק את האישורים הוא המת”ק (ע”ע). בתחילת הדרך היו אומרים “מה באת למחסום אם אין לך תסריח”? אך במהלך שנות המחסומים רק בעלי תסריחים מגיעים למחסום. על האישורים הללו יכתבו יום אחד דוקטורטים, סרטים יספרו את קורותיהם ושירים יתארו את התעלולים, הטריקים והשטיקים, המניפולציות והשינויים התכופים העוברים על האישור המצוי.. יותר מכל מאשר האישור הזה כי נושאו אינו אדם חופשי; הוא נמצא בדרגה אחת מעל עבד, ונתון לחלוטין לגחמות ומצב הרוח של כל לובש מדים.
על רקע הסיכוי שהפלסטינים ישתמשו באישורים מזויפים, בעיקר בתואנות רפואיות, פיתחו החיילים מומחיות מיוחדת לחשוף את הזיוף ומסתמכים על בקיאותם בפסיכולוגיה של ערבים (ע"ע). נערים ונערות בני 19, שאינם דוברים ערבית ואף לא שולטים במונחי בריאות באנגלית, אך בידיהם נשק ולגופם מדי צבא, מעמידים את בעלי האישורים בבדיקות מגוונות. "תלך, תתכופף, תרים ידיים מעל לראש… יאללה, אין לך שום בעיות בגב, ארג’ע ללבית" (חייל לחולה גב שהופנה לצילום בבית חולים בשכם); "את יכולה לתאר לי מה בדיוק את מרגישה"? (חייל לאשה פלסטינית הרה, נתונה בצירי לידה, נתמכת על ידי אמה ומתחננת לעבור במהירות לבית החולים הנמצא כמובן מעבר למחסום). בסרט מחסומים (של יואב שמיר) רואים איך חייל מנסה לבדוק אם ילד כבן שש הוא באמת חולה.