בתחילה אתה חושב שאתה נע במסע בתוך פצעים של אחרים. בכפרים "שלהם", שעטופים בגדרות ובחומה. בכבישים "שלהם", שרק לך הרשות לנוע בהם. בחנויות "שלהם", נעולות או פוערות חללים ריקים אל הרחוב. בין זקנים וילדים "שלהם", שמשוטטים בין פחי אשפה גדושים ופעורי מכסה. במחסומים בהם נלחצים, צפופים, צעירים שלהם בדרכם אל וממחוזות החפץ והעבודה. רק מאוחר יותר אתה תופס שאתה במסע בתוך פצעיך שלך.
אלה התחושות ובעיקר התובנה כי זהו אסונם של אחרים, שמלוות "סיור בגדה עם מחסום Watch ב- 10.2.13". "סיור", כך הן מכנות את המסע הזה…
מאז ומתמיד ובעיקר מאז השירות הסדיר (לפני שנים) חלמתי על הסיירות. סיירת מטכ"ל, סיירת אגוז והיו עוד סיירות. קנאתי בחברים ששירתו שם, הן היו ועודן העילית. הן היו באנטבה, הן היו בשדה התעופה של ביירות, הן היו בתוניס והן היו גם בצאלים. והנה אני ב"סיירת מחסומים". סוף סוף בסיירת. חמוש במצלמה ומוקף בחבורת נשים מבוגרות…לוחמות.
אני ממליץ, גם למי שחש וחושב ומבין אחרת, לצאת למסע הזה. מי שאוהב בני אדם, גם כאשר הם אחרים, ומי שאוהב את ארץ ישראל ועושה את מסעות האהבה שלו לנגב ולגליל, לחופי אכזיב ולכרמל – אני ממליץ שיצא למסע הזה לגדה. זה לא יהיה מסע קל, אבל גם להולכים בשביל ישראל המסע אינו קל. זה יהיה מסע אתגרי, לא לרגלים ולא ליכולות הפיזיות שלו, אלא לנפש. ולכל מה שעדיין מסוגל להשתנות בראש.
מבט אחד ויותר אל החיילים (את פניהם אסור לצלם) אינו מותיר ספק בתחושות שלהם. אנשי האבטחה הפרטית "עושים את מלאכתם". מידת האינטנסיביות, שבה מבוצעת מלאכה זו, היא כנראה עניין אישי ובעיקר תלויה ביחסי עובד-מעביד. יחסים התובעים "שלמות בביצוע".
עכשיו, בערב, אחרי, אתה יכול לחזור אל התובנות שאיתן הגעת למסע בבוקר, אולי הן השתנו לכאן או לכאן. אבל בתחושות חייב לבוא שינוי. אתה יוצא מן האדישות, יוצא מן השאננות, יוצא מן הנינוחות. עכשיו, איכפת וכואב…לכאן או לכאן.
שמעון
