תולדות מחסום ווטש בקצרה

בוקר אחד בפברואר 2001, בקור אימים, חמש נשים התקרבו אל עבר המחסום שבין בית לחם לירושלים – המכונה מחסום 300 – ונעמדו מעל הוואדי כשהן תוהות מה יהיה הצעד הבא. היינו חבורה משונה – ישנוניות ועצבניות. בקושי הכרנו את זה – וגם לא כל כך ידענו מה מטרתנו, עוד קצת, איך להשיג אותה. ספק מופתע, ספק מאיים, כשה-16M הוא מכוון אלינו ברשלנות. “מה אתן עושות פה? אסור לעבור הלאה”.

מיד נתגלעו חילוקי דעות בקרב הקבוצה, בין אלו שהיו מוכנות להיחשף מול אלו שסברו שפרופיל נמוך הוא טקטיקה נכון. לבסוף, אחת החברות הנועזות יותר, שלא תרצו בחברותיה תוך ראשוני זה, חיפשה השראה בנוף השומם שמסביב. השמש עלתה בדיוק מעל הר חומה. “באנו לראות את הזריחה”, אמרה. “טוב, בסדר, אבל אל תלכו הלאה. זה מסוכן מאוד”, מלמל החייל, וצעד בצעדים כבדים חזרה אל חבריו, אילו אנחנו השקנו על האנשים שטיפין-טיפין החלו לעבור את המחסום. התקדמנו בהדרגה לכיוון בית לחם, ועד מהרה, בלי שמישהו יפריע לנו, צעדנו הלוך וחזור ובסיבובים, וכך אימצנו את הפרויקט העתידי שלנו שהפך להיות לאובססיה במהלך השנים הבאות. כשעזבנו, הודינו לחיילים. אמרנו שלום ולהראות. התמלאנו התלהבות כוח – היינו המומות לחלוטין ממה שראו עינינו.

זהו, נשות מחסום ווטש, סיפור התחלתנו. לא במפץ אדיר – נהפוך הוא, חשנו בלבול רב, היסוס וחוסר ודאות. חמש החלוצות הראשונות היו: רוני יגר, עדי קונצמן, יהודית קשת, יעל לביא-ינר וסטפני בלק, אישה הגיעה, כי רוני לחצה עליה להצטרף.

להליכה ההיא אל תוך הלא מודע לא יצאנו לגמרי בלי הכנה מוקדמת. הרעיון של תצפיות על מחסומים היה קיים כבר כמה זמן. רוני הייתה מעורבת בפרויקט דומה בגואטמלה. הם הראשונים של האינתיפאדה [השנייה], היו דיווחים עיתונאים תכופים ומדאיגים על התעללויות במחסומים. אך למעשה הייתה זו הרצאה ששמעה רוני מפי עמירה שהניעה לפעול אותה. היא יזמה פגישה של נשים שיהיו מוכנות לשקול להיות משקיפות. אבל על אף שמתוך הוכחות בפגישה רק שתיים או שלוש פעילות לפעילות, הרי זו הייתה ההתחלה הצנועה שמתוכה צמח מחסום ווטש. אלמלא רוני, יכול שהיינו עדיין חושב על מחסומים. חששנו שאולי לא “נורשה” במחסומים. התווכחנו אם כדאי שנענוד איזה תג מזהה או לא, ואם כן, מה תהיה צורתו.

ייעוץ משפטי למדנו (וכדאי לזכור זאת), שאין לצבא שום צורך למנוע מאזרחים להיות נוכחים במחסומים, אלא אם כן האזור הוכרז כשטח צבאי סגור, ואז חובה להציג צו החתום על ידי מפקד אזור או מפקד בכיר אחר.

את הנשים הראשונות גייסנו של נשים בשחור , ושוב, גם זה נעשה הודות למלאכת הגיוס הנמרצת של רוני ועדי. נשים כרוני המרמן השתכנעו בו במקום – אחרים היססו מעט. מלכתחילה החלטנו שגברים לא ישמשו בתפקיד של משקיפים פעילים, אלו מהסיבות שחזרנו עליהם שוב ושוב: הקושי שיש לגברים שלא יישארו לנוכח אנשי צבא ובמצבים צבאיים. כמו כן, היינו מודעות לעובדה שבארגונים מעורבים התרחשו של נטרול נשים.

בהחלט ראינו את עצמנו כתנועה רדיקלית, אף חתרנית – אזרחיות העומדות מול הצבא במגרש שלו. שוב לא היינו מוכנות שיננפפו בסיפורים על “צורך ביטחוני” או בתירוצים שמעשי אלימות הם “חריגים”.

הצבנו לעצמנו שלוש מטרות צנועות מאוד:

• להשקיף על ההתנהלות במחסומים ובשטח הגדה
• להשקיף/להגן על זכויות אדם וזכויות אזרח של הפלסטינים
• לתעד כל פעם מה שראינו בצורת את דוח

עדי זו שארגנה את הליך הדיווח ולצורך זה קבע את נהלי המחשב שאף על פי שמאז שינויים ושיפורים רבים היו, מהווים את הבסיס לדיווח עד עצם היום הזה.

באותם ימים היה מחסום בית לחם מורכב מכמה בטונדות ומעמדת שמירה. תוך כמה שבועות אחרי יציאתנו הראשונה, שמנו לב שהמקום עובר שינויים של בנייה סיבית, מאיימת ובלתי חדירה. זמן רב, לפחות עד 2003, ניתן היה לנסות לעקוף את המחסום דרך הוואדי לכיוון מזרח, או דרך המרכז האקומני בטנטור לכיוון מערב. השטח של טנטור היה מקום חביב על מג”בניקים, כי ייכלו להוביל את המעוכבים לשם ו”לחקור” אותם הרחק מעין אנוש ובלי שישמעו דבר.
אנו תכופות להיכנס לטור ולדרוש הסברים מאנשי מג”ב. הצלחנו אפילו לגייס את העזרה של הנהלת טנטור, כי השטח שלהם היה אקסטריטוריאלי ובאופן רשמי מחוץ לתחום של כוחות הביטחון הישראליים. לצערנו פניותינו הרבות לתגובה מידית לרוב בתוהו. מאיה רוזנפלד וחברות צוותה, לורן אדריך וחיה אופק, השאירו תיעוד יקר ערך מאות הימים בדוחות השבועיים שלהם מהשנים 2001-2003, שבמהלך הזמן התרחבו וכללו גם את אל ח’דר, חלחול והכפרים שבסביבה. מאיה מדברת ערבית שוטפת, מה אפשר לצוות לאסוף ממקור ראשון מפי התושבים המקומיים.

דיווחים רק על מחסום בית בגלל הנגישות אליו (אלה היו הימים!), וגם כי היינו כל כך מעטות (באפריל 2001 30 נשים שיצאו לשתיים או שלוש משמרות לשבוע, כך שלא יכולנו להתפצל לזה.
כשגדל מספר החברות, לקחה נורה אורלוב על עצמה את התפקיד כפוי טובה של “סידור העבודה”. היא ניהלה אותנו ביד רמה, ואף אחת לא העזה לא להתייצב למשמרת שלה. סידור העבודה חולל פלאים בשבילנו שנתן לנו את הנפש שלנו ארגון/תנועה של ממש, וגם כי גרם לנו לחוש אחריות ומחויבות. רוני המשיכה במלאכת הגיוס, עדי בדיווחים ובמחשובם, ויהודית א. יצאה לחפש מחסומים חדשים. מידע על מיקומם אספנו מדיווחים בעיתונות, ממסעות לשטחים ומפלסטינים.

כך גילינו את “הקונטיינר”,את חווה, את סורדה (שלא קיים עוד), ולראשונה גם ראינו את החסימות לכפרים לאורך כביש 443. אתה לא ידע על קיומן של חסימות אלה.

באחת ההזדמנויות הראויות לציון טלפן אלינו פלסטיני ודחק בנו לבוא ולראות את מחסום סוואחרה-אל-שרקיה (הרי הוא מיודענו “הקונטייינר”) שבו ההתעללויות של מג”ב היו נפוצות במיוחד.
שתי ה”יהודיות” (אלקנה וקשת)  יצאו לשטח הלא נודע במכונית של י. אלקנה, ממש מסע מעל הרים וגבעות, דרך ג’בל מוכבר ובדרכי עפר שכעת הן חסומות בידי הצבאן נגישות. לבסוף מצאנו את המחסום שהיה עזוב לגמרי, בגלל שאנשי מג”ב יצאו לסיור. מכונית פלסטינית בודדה עלתה מוואדי נאר. הנהג הרים את המחסום הנטוש, חצה בנסיעה, והחזיר אותו בנימוס למקומו.

בהזדמנות אחרת, י. קשת, מחופשת למתנחלת, לקחה את הצוות לסיור בשטחים. בטעות הגיעו למחסום פלסטיני. בתוך זמן קצר קראו למפקד, והוא ליווה אותם בנימוס חזרה, דרך בית סאחור עד למחסום ישראלי למרגלות הר חומה, שהייתה אז עדיין בבנייה. שמח, בצמות מקור חייליות – וכפי שניכר לעין, נהנה מבדידותו אפשרה לו לפצות את עצמו ב”חומר” כזה או אחר – יצא מאוהל, איחל לכולנו יום יפה, וחזר כלעומת שבא אל התענוגות שחיכו לו שם. סיור הרפתקני דומה לפאתי רמאללה הסתיים גם הוא בהחזרה אדיבה אך נחושה של צוותנו בידי איש ביטחון פלסטיני.

“גילינו” מחסום על כביש 443, קרוב למחנה עופר, שבו הזהירו אותנו בצורה נחמדה שלא ניגש “למחסום ההוא מזרחה מפה. זה מסוכן מדי לגבירות כמוכן”. התכוונו, כמובן, לקלנדיה, המחסום שבו פעלנו כבר חודשים אחדים – גם במחסום הזה היינו עדות כיצד התפתחו מכמה בטונדות ושניים או שלושה חיילים ועד לדבר המפלצתי שנהיה היום.

משמרת מאוד לא מבוקשת, בתוקף היותה “משעממת”, או יותר מול המבנה הייתה של מוסקוביץ’.
היות שהכביש העולה מיריחו אל המחסום וממנו חזרה הייתה צר, הייתה שם תמיד שיירה ארוכה של מכוניות, אם כי, לפחות כשהיינו נוכחות, התנועה זרמה, והיו מעט עיכובים. המג”בניקים היו סחבקים ונהגו להציע לנו קפה שבאופן עקבי סירבנו לו. תארו לעצמכן את גודל ההפתעה כשהצוות של המשמרת הלא פופולארית הזאת הגיע יום אחד למקום וגילה שהמחסום נעלם. הצוות יצא אותו, ועד מהירה מצאה את עצמו מול חומה באמצע מה שהיה הרחוב של אבו דיס – זו החומה הקטנה שלימים הפכה לחומה המפלצתית של ימינו. היינו מוכות תדהמה. והיינו גם נאיביות – הופתענו כשניסינו לדרוש את הסרת החומה, ונתקלנו בסירוב, אומנם מנמס, אך החלטי וסופי. גם ניסיונות אחרות מצדנו על מצבם העגום של הוראה הלכודים בצד המזרחי של החומה עלו בתוהו.

בשנת 2001 מספר החברות הלך וגבר. ה”טרואיקה”, רוני, עדי ויהודית – הגוף היחיד – עיקרו לצרף לגוף נשים נוספות נשים היותר פעילות – וכך נולד ה”אורג”: נורה אורלוב, יהודית אלקנה, איבון מנסבך, רוני המרמן, נאו אלישר, מאיה רוזנפלד ומיה בלום. שעיצבה את הלוגו המקורי שלנו. קראנו לעצמנו העשירייה הפותחת.

בשביל רוב חברות האורג היה מובן מאליו שמחסום ווטש הוא ארגון רדיקלי. בינינו הסכמה לא רשמית. כל התוכנית של אישה “להתנגד לכיבוש”, ותהיה מוגדרת שתהיה, תוכל להצטרף אלינו .
ההחלטה הזאת הייתה בכמה ויכוחים, אך על אף כל מה שקרה מאז, זו הייתה החלטה נבונה. מחסום ווטש איבדה את הצביון הרדיקלי והפמיניסטי שלה, ולעומת זאת צמח מספר החברות הפעילות בו. עובדה זו מאפשרת לצאת יותר מקיפה ושיטתית למחסומים. לקראת אמצע שנת 2002 ביקשו חברות חדשות להיות יותר פעילות, והוחלט לפתוח את האורג לכל אישה המעוניינת להשתתף בו. האורג שמר על מעמדה כגוף המחליט במחסום ווטש.
בהמשך ההיא מנה מחסום ווטש פחות ממאה חברות (ה”בום” המספרי הגדול אירע בשנת 2003 עם ייסודה של הקבוצה התל-אביבית , ומאוחר יותר באותה שנה, בעקבות הכתבה “אימהות רבות” של סימה קדמון בידיעות אחרונות עם הצטרפות הקבוצה הצפונית וקבוצת הדרומית, עתה כבר מנינו כ-400 נשים). עם הרחבת האורג התקבלה ההחלטה להמשיך לקיים את מחסום ווטש כארגון וולונטרי שאינו מעסיק אנשים בתשלום . להחלטה זו גם החלטה זוגיוס תרומות.

חברות חדשות עברו שיחת הדרכה ויצאו לשטח עם צוותים מנוסים. דרשנו מהצוותים לקיים “קבוצות התקרבות” – כלומר, להעלות לפני כל משמרת תרחישים אפשריים ותוכנית לפעול בכל מקרה ומקרה.
ביקשנו מחברות להודיע ​​לצוות אם הן סובלות מחול, מגבלות או מצוקות מיוחדות.
הוכנו דפי הסברה על מחסום ווטש היו מיועדים לחיילים, לפלסטינים ולמצטרפות חדשות. עד מהרה מחדש דפי ההסברה למיותרים. היום כבר הכירו את מחסום ווטש, כך שהם עובדים בשטח, כשכל חברה עונדת תג, התקבלה כדבר מובן מאליו. היינו פוגישות חיילים במחסומים שונים קיבלו את פנינו כידידות משכבר הימים או כיווות. “תגידי, את לא מוטש?” אבל היו גם כאלה שממש הודו לנו על נוכחותנו.

כבר די בהתחלה, אולי במאי או יוני 2001, הצבא פנה אלינו, או, יותר נכון, נציג ממת”ק עציון, מציע לנו את עזרתו וצייד אותנו לטלפון. תקדים מדהים.
כבר הספקנו עד אז להפר את הכלל שקבענו, שלא להתערב במחסומים, פרט למקרים של אלימות פיזית או מילולית נגד הפלסטינים. והנה שלנו מציע תוספת לעקרונות: לעזור לאנשים לעבור את המחסומים, לשחרר מעוכבים וכד’, וכן לנסות לעזור מיוחדים.
ההתפתחות הזאת שמחה מאוד. אלא מה, הרב-סרן לא עמד בהבטחתו, ולעתים נדירות בלבד עזרתו הורגשה. בהמשך קוימו פגישות נוספות עם קצינים בכירים – בין יעקב צור, מפקד מג”ב של אותם הימים, רוני נומה, המח”ט דאז של גזרת רמאללה ואילן פז, ראש המינהל האזרחי דאז.

באנו לפגישות הללו מתוך זכויות וסמכות, וציפינו להתייחסות רצינית לנושאים שהעלינו. כרגיל נפנפו אותנו ב”רשימת קשר” שלעתים עזרה מיוחדת, בשעה שהמצב הכללי במחסומים, וכן המדיניות המסתתרת מאחוריו, נמשכו, ואף גרוע מזה, הידרדרו. אין ספק שהרצון של קצינים בכירים לשמור על הקשר עמנו נבע מהמניע לחזק את התדמית של “הצבא הכי הומני בעולם”. אבל זו הייתה גם שיטה לא עושה בעיות: לקצץ לנו את הכנפיים.

הרי זה אירוני שדווקא כשמחסום ווטש מתפתח לכיוון ההומניטארי-חינוכי יותר, מעשי הצבא, מהדרגים גבוהים ומטה, יותר ויותר וחוסם.
גם הפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, שאותו פגשנו יום אחד בקלנדיה בתור מתנדב “הומניטארי”, נתגלתה כתרגיל מיותר.

בעבר כבהווה הקו המפריד בין המגע עם הצבא לשיתוף פעולה עמו, הוא קו דק ביותר. בדיעבד אפשר לומר, שיהיה עדיף שלא להיעזר ב”עזרה” הזה. יכולתנו “לכבות שריפות” אומנם נחלשת, אבל עמדנו כאופוזיציה רדיקלית הייתה מתחזקת.

הגידול בחברות מאז 2003 והלאה הביאה, כמובן, דם חדש ואפשר להרחיב את הפעילות. היא גם הביאה איתה חדשות ויחויות חדשות. אך המקצוענות של מחסום ווטש הוא שהצליח למשוך אליו נשים חזקות ומחויבות כה רבות, ולספק מסגרת שבה כל אחת יכולה לתרום כמיטב יכולתה. אין אנו יכולים להחזיר את השעון אחורנית לאותם ימים של הומוגניות אידיאולוגית כמעט מושלמת שגבלה בתמימות. יחד עם זאת, חשוב שלא נשכח את הימים ההם. יהיה בהחלט עצוב אם אחרי שהגענו עד הלום כתנועה מיוחדת במינה, נהפוך לעוד ארגון שלא למטרות רווחים שמטרותיו המטושטות הן לעורר את דעת הקהל ולהראות לעולם את הפרצופה ההומניטארי של ישראל.

מדובר פה בכיבוש – הוא מרושע ולא מוסרי, ועלינו להתייצב באופן חד משמעי וללא הסתייגויות לצד המתנגדים לו.
יהודית קשת