06:15 – 07:30 מחסומי ברטעה, טורה, עאנין

יצאנו היום למשמרת בתחושה שאנו חייבות להמשיך להפגין נוכחות, אף כי הפעילות שלנו עכשיו התרוקנה מכל משמעות בחלק הזה של הגדה. של השטחים הכבושים. שני המחסומים החקלאים טייבה רומנה ועאנין, הקבועים בתוך חומת בטון אימתנית, המפרידה באלימות איומה בין החקלאים לאדמותיהם שנלקחו מהם בכוח – סגורים. החקלאים מתחננים לשווא שיתירו להם לעבור איכשהו אל הזיתים כדי לנקות אותם מעשבים וכדי לגזום ענפים מיותרים. המתק הפלסטיני בצפון לא עושה דבר בשבילם, לא מייצג אותם מול המינהל האזרחי ולא מחפש דרכים לסייע להם. בעקבות בקשת החקלאים המוקד להגנת הפרט פנו לבית משפט לקבל יציאה חד פעמית לכרמים במרחב התפר. בית המשפט השיב בשלילה. ביוני המוקד יגישו בקשה חדשה. אפשר רק פעם בחודש.
במחסום ברטעה עצרנו בחניון העליון, שם מתאספים בני המזל שעברו את המחסום כי יש להם אישורי מעבר ועבודה. מחכים להסעות. דיברנו עם תושבת יעבד (עיירה בת כ 500 שנים, שורשיה נטועים בתקופת הברזל.. נמצאת מול מבוא דותן בדרך לג’נין) שעובדת באזור התעשייה שח”ק, מחכה להסעה. תעשו שיפתחו את המעבר בחמש, היא מבקשת. בקשה עתיקת יומין בכל המחסומים. אנחנו רוצים שלום היא אומרת, כולם רוצים שלום. ולחיות. דיברנו עם מוחמד תושב קבטייה, כבן 60. הוא מחזיק באישור הנכסף של סוחר, שניתן בצמצום. בזכותו הוא נכנס לישראל ובמקרה שלו להפיץ מכשירי חשמל של מפעל מאזור תעשייה אלון תבור ליד עפולה, שם הוא עובד. במגרש החנייה יש עשרות פועלים ורובם צעירים, פחות מגיל 35, שבזמנו היה המגבלה שמנעה מרבים לקבל היתרי מעבר. לא ברור הקריטריון למתן אישורי מעבר.

במחסום טורה שנפתח למעבר בשבע, תנועה דלילה אך נמשכת לשני הכיוונים. שני צעירים ניגשו אלינו וכמו בימים “הטובים” שאלו אם נוכל לעזור להם בעניין מניעה משטרתית. נטע נתנה לו את הפתק עם הפרטים של סילביה ולרגע קצר חזרה אלינו התחושה שליוותה אותנו שנים – טוב לעזור.

מחסום עאנין סגור ומסוגר. כשיצאנו משם הגיעה אחרינו טויוטה צבאית והנהגת האדיבה אמרה לנו שאסור לנסוע על הכביש הזה (כביש הגישה למחסום). אמרתי לה שאנחנו נוסעות על הכביש הזה עוד מלפני שהיא נולדה ומעולם לא אמרו לנו שאסור. אין שום שלט ואם אסור, תראי לנו צו אלוף. אז עכשיו אסור, היא חזרה על דבריה ונסעה.

כרמי הזיתים לאורך כביש הגישה למחסום (מרחב התפר) מוזנחים מאוד. בעליהם גרים/סגורים מעבר לחומה בכפר עאנין. קצת הלאה מהם, הכרמים של תושבי אום ריחן אשר במרחב התפר, נקיים ומצוחצחים.

חזרנו בלב מותש. עייפות ועצובות.