מוקדם בבוקר הבקעה היא המקום הכי גדול ופתוח. שדות פרושים בצבעי חום-צהוב בריבועים-מלבנים-אלכסונים, מעט גושים של ירוק שמתחפשים לעצים. גבעות מתחבקות חסרות צל.
כבישים ריקים. הכי יפה בעולם.

פארסייה מלאה ילדים. חופש גדול. אני מלווה יחידה לאורך כביש אלון. בעין סכות יש שני מלווים, לכל צרה. בבוקר המשפחה כולה ואני ניסינו להרכיב לרגליו של עודיי בן השנתיים את הסדים שהגיעו מסין כדי ליישר את הרגליים המקומרות. לא הצלחנו. בהתחלה הילד נהנה מהעיסוק סביבו עד שהבין שקשה ללכת עם הסדים האלה, ואמר תחזירו לסין. זה מתאים לסינים.
לסאמר כאבו השיניים ומדי פעם הוא מירר בבכי. הבנתי שאין רופא שיניים בסביבה. מה עושים? סובלים.

בהמשך היום נקראתי ללוות שתי נשים, אם ובתה ו-13 הפרות שנותרו להן למעיין, להרוות את צמאונן. חיכינו שהמכונית שחנתה ליד הבריכה תיסע משם, שמא היא עוינת ואז ירדנו למעיין, שתינו רווינו, וחזרנו. הגברים של המשפחה היו בכפר למעלה, ליוו חתן לחופה ונשארו לישון שם.

מהצד השני של הכביש הגיע הבן דוד וביקש שאקח אותו למרעה שלהם להביא מים לאחיו הרועה הצמא. נסענו לעין שק, ירדנו לדרך העפר עד שנעשתה בלתי עבירה בעליל. הגיע אלינו האח הרועה לקחת את המים ולבקש עזרה נגד המתנחלים שמגיעים, או עלולים להגיע, הוא מפחֵד להיות לבד.
חזרתי לפארסייה ושני מלווים מעין סכוּת עברו לעין שק.

הבוקר עבר בשקט. בדיוק כשהחזרתי את ההוא שהביא את המים, לביתו, קיבלתי הודעה שגלעד המתנחל הקבוע הגיע ל”ביקור” בפארסייה. עד שהגעתי לשם הוא כבר לא היה. עשה סיבוב ניצחון להראות את קיומו והסתלק.

בצהרים הגיע מלווה אחר להחליף אותי. אמר שיישאר שם עד שיגיע המלווה הבא.
שאלוהים יהיה בעזרם.