עבר שבוע. שוב אנו בסמרה. רועות עם הרועים. בשטח הצהוב והחם. הכל מתנהל בשקט.

הכבשים לא מתלוננות. הרבה מהן הרות (פעמיים בשנה) אבל לא למדו להתלונן. הראש רכון לאדמה, מלחח ומלחח. מעלה אבק בלכתם מהר ונראה כמו היאור שנחצה לשניים.

מאז ששמענו את הדימוי הזה התרסקה לה עוד פרה קדושה. הידעתן שמדובר בענן של חול שנזרק לעיני המצרים הרעים ולא מים. וכך אבותינו הגיעו שלמים לארץ החמה ואנחנו סובלים מזה כל יום יותר ויותר.

המרעה נמשך שעתיים. יותר מזה קשה לשאת. הכבשים עצמן כבר מודיעות שהולכים הביתה.

בבית מקבלות מים והולכות לנוח.

השעורה נגמרה. והיום מגיעה המשאית עם אולי 10 טון שעולה 20000 ₪. והוא זהוב כדבש ניגר כמי נהר. ממשאית שהגיעה מנמל אשדוד.

מנוחה, ארוחת צהרים, היום המנה העיקרית חומוס וכרובית במשרה, מאבו איברהאים רמת השרון. הרועים אוכלים מעט. בררנים גדולים. מפונקים. אוהבים רק אוכל של אמא. המוכר והטוב.

במנוחת צהרים על הכורסאות מגיעים לנושאים המעניינים: מדסקסים איך ינהגו עם היהודים שישרדו אחרי המלחמה בה הם ישלטו ויגורו בבתים שלנו. האם ישימו אותי בצינוק קטן לבד בחושך או בבית סוהר גדול. עוד לא החליטו. הסימולציות האלה שכוללות מילות צהליות: שקט! לא לדבר! שב! הופכים למערכונים חינניים. מלאי הומור וצחוק. נראה כמו טכניקה מצויינת לצינון פחדים.

בהמשך מגיע משלוח של טבלטים שחיכינו לו, תורם נדיב מהצפון, ישראלי שהפך לנזיר בודהיסטי. ושתי סטודנטיות יזכו בהם. מתוך תקווה שיעברו את הבחינות ביתר הצלחה. מסתבר שרוב הסטודנטים באוניברסיטה בעלי טבלטים.

בסוף המשמרת אנחנו עוברות דרך מכחול. מתעכבות אצל רימה. ממשיכות את פרוייקט הפורפרות משבוע שעבר. כאן על חבל התליה רואים ריבועי קרטון שהילדים צבעו, תלויים על החבל. המנוע של הפורפרה מורכב מכדור חימר קטן שעשו הילדים, עם חור במרכז. דרכו עובר הקיסם שמחזיק את הקרטון המצוייר, מחר בבוקר יסובבו את הכדור שבאמצע ויווצר מראה סביבוני צבעוני ושמח.

חזרה מאוחרת הביתה אחרי תאונה שקרתה בכביש העולה מהבקעה. אמבולנסים והליקופטר הגיעו לחלץ את הפצועים. כל המכוניות חפשו דרך עוקפת להמשיך את מסלולם. הגענו ב-8 הביתה.

מאד קשה למלא דוח בנושאים מוזרים שאינם קשורים בכיבוש. מצד שני זה בדיוק המעשה של נוכחות מגינה. שבעצם קיומה גורמת למתנחלים לא להגיע. ברוב הפעמים הם מגיעים אחרי המשמרת שלנו. בזמן שאין נוכחות זרה.