15.00 ראס-עטייה  (שער 1351) תנועה דלילה.  החיילים: שניים עומדים במעבר, אחד צופה מהמגדל,  וכנראה שניים בודקים בתוך המתקן (בניין קטן) שבו מגנומטר.

על השלט כתוב שכשיש בעייה  אפשר להתקשר למספר 02-9977733 (המת"ק). מי יתקשר?…

משאית מחכה לגואל, ואילו החיילת מחכה – כנראה – למפקד המחסום שייתן את ההוראה להעביר. 

תמי משוחחת עם שני חיילים, חייל אחר שולח אותה אל מחוץ לגדר. היא לא נענית.

שלווה במחסום… כאילו הכל עומד, אף אחד לא זז. חם.

בשער עוברות שתי נשים עם שלושה תינוקות. שניים – על ידיהן, ואחד כבר צועד.

הן גרות בג'לג'וליה (בישראל)  ובאו לבקר את אחותן  שגרה כאן בראס-עטייה שבגדה. 

ראס עטייה נמצאת מזרחה לג'לג'וליה מעבר לגדר ההפרדה. וג'לג'וליה – מערבה לראס-עטייה – בישראל. 

כדי לבקר את אחותן הן נוסעות כברת דרך בישראל לתוך מובלעת אלפי מנשה, שם עולות ויורדות עד שמגיעות אל השער – המחסום – של ראס עטייה.

הצענו להן טרמפ מהשער עד פיתחת המובלעת בכביש 55 המותר לישראלים. (והן ישראליות).

משם – אינשאללה – ימצאו מונית.

15.50 ענבתא. תור ארוך מאד מסתרך מהמחסום עד הצומת. מחכים… אנחנו ניגשות למחסום ואדם בלבוש אזרחי מתנפל עלינו בצעקות: "אין לכן מה לראות פה! לכו מכאן!"  החיילים שותקים. כשאיננו זזות הוא ממשיך לצרוח, אך הפעם בויכוח קולני וסוער עם החיילים. לא ברור לנו על מה. (הוא נראה לנו כמתנחל). החיילים נראים די מסכנים מולו. מכיון שאינם מתפנים להעברת המכוניות – התור הולך וגדל.

אנחנו מצלצלות אל גרישה – ראש מת"ק קלקיליה . הפקידה אומרת לנו שהן קבלו הוראה שלא לדבר עם נשות מחסוםwatch. מותר לנו לדבר רק עם הרמת"ק. אבל הוא לא נמצא.

אנו מתקשרות עם המח"ט. דנה, מלשכתו, אומרת שהוא בישיבה עם גרישה. כך שעם שניהם לא ניתן לדבר. היא מבטיחה לדבר עם גרישה ולטפל בעניין.

16.15 התור מתחיל לזוז. אנחנו עוזבות.

16.25 מעבר התאנים (ליד ג'בארה). בתור לכניסה לישראל כ 40 מכוניות. בתור "שלנו" – 15.

אין לחיילים אישור לאפשר לנו להיכנס לכפר.  אין לנו אפשרות לטלפן לצבא או לכל גורם אחר, כי אין משם קליטה.

16.35 התייאשנו ועזבנו. המשכנו לאירתח.

16.45 אירתח – מעבר אפריים.  קבוצה גדולה של נשים, ילדים ותינוקות – בני משפחות האסירים – חוזרת מביקור בבית הכלא. תור צפוף וארוך של פועלים החוזרים מעבודתם בישראל – מפנה להם את הדרך. איש מהפועלים אינו מפריע להן לעבור, למרות שהם כבר עומדים ומחכים לתורם עוד לפני בואן.

כאילו זה מובן מאליו. (הלוואי עלינו).

בינתיים הצפיפות של הפועלים הולכת ומתעצמת. מגיעה למאות.

באשר להעברת אוכל – שום דבר לא השתנה: שתי כפיות קפה בתוך שקית פלסטיק (לא שקית קפה).

שמן זית בבקבוק קטן, 5 פיתות. מים – לא.

רצינו לצלם את הדוברים, אבל אף אחד מהם לא הסכים. פוחדים לאבד את רשיון העבודה בישראל.

שוחחנו עם נהג שמוביל את הפועלים מכאן לאשקלון וחזרה ששיתף אותנו בקשיים של הפועלים.

17.30 עזבנו.

(צילמתי את תמי גולשת במגלשה המוצבת שם לילדים… אם אצליח – אעביר).