מחסום עטרה/ביר-זית

במסרון שהגיע לחברתנו מריאן נאמר שעשרות מכוניות מעוכבות במחסום עטרה. מיהרנו למקום ובשעה 3.40 עמדנו נוכח הפילבוקס: התנועה זרמה לכל הכוונים באין מפריע.

האור הדולק, טרטור הגנראטור, קופסאות שימורים שנאכל תכנן, סיר אלומיניום צבאי ריק עליו כתוב באותיות קידוש לבנה פן טעות תחטיא את החיילים:"כשר" ו:"בשרי"  וסביבו שיירי מזון: הם לבדם היו עדים אילמים למחסום מאויש הפעיל לפרקים.

בכפר עבוין (Abuin)

החלטנו לחפש את הדמויות המרכזיות באירוע שהתרחש במחסום עטרה/ביר-זית,  "המחסום שלא הוסר" (ה-12 ביולי – כמתועד בדוח ובסרטון וידאו מהתאריך הנ"ל) כדי לבדוק מה באמת קרה במתחם הסגור לנהג המיניבוס יוסוף,  ולעמוד על מניעי האנשים, בייחוד של זה שהנהיג את הקבוצה, בתגובה לכליאתו של יוסוף.

מצוידות בשם הכפר ובתמונות האנשים יצאנו למקום. את יוסוף הצלחנו למצוא במהרה בין בני משפחתו. תחילה נבוך מהביקור הבלתי צפוי ומההתעניינות בו, אך במהרה התעשת ושמח לספר ולהשלים עבורנו את החסר: כן, הוא הוכה שם במתחם הסגור כצפוי וכפי שאמנם הובטח לו. שני חיילים הכו אותו, את שניהם זיהה בין המצולמים בתמונות. לא רק ידיים הכו בו, גם כת רובה שימשה את תוקפיו. אבל יוסוף לא ראה בזה אירוע יוצר דופן. כמי שעובר במחסום מספר פעמים ביום, ניסיון רב לו עם נחת זרועם של חיילים והוא אף רגיל לבצע לפקודתם את שקרוי "נוהל שכן".

קישרנו אותו עם תחקירן "יש דין" והשארנו בידיו את ההחלטה והפרטים הדרושים אם ירצה להגיש תלונה. ספק אם יגיש. זו הרי גרסת חיילים (ולא מעטים) מול גרסת פלסטיני.

תוצאת תלונה מתוך משוואה שכזאת ידועה מראש.

באשר לשאר האנשים שלא היו בביתם בשעת ביקורנו: נודע לנו שא., האדם שהנהיג את ההתנגדות, היה בעבר אסיר פוליטי בכלא ישראלי  ומקום עבודתו הנוכחי  ברמאללה, בוועדה העליונה ללמודי אנגלית ברשות. האחרים אותם חיפשנו, הבחורים הצעירים שעמדו על דעתם, לא זזו לפקודת הסרן והיו כמו נטועים במקום – סטודנטים (אפשר היה לנחש זאת מתכולת תיקיהם שיוסוף אולץ להוריד מהרכב ולחשוף לעיני כל).

מחסום ג'בע/ליל:

כוון נסיעתנו היה בכוון הפוך למסלול הרגיל: אל קלנדיה ולא ממנה. האבסורד שבמחסום, שכל מטרת קיומו למנוע מישראלים/יהודים מלהמשיך לכוון מערב בשל החשש לגורל מתנחלים טועים היה לנו מכשול.

שוב שמענו מהחיילים שדרשו שנשוב על עקבותינו:"יש לנו צו". ידענו שיש. בעבר ראינו וצלמנו אותו. בכל זאת טענו לזכותנו להמשיך בדרך ולחילופין לראות את הצו.

"עוד רגע" אמר מפקד המחסום. החנינו את הרכב במקום בו נוהגים להעמיד רכבים פלסטינים לבדיקה, ממש בתוך המחסום, היכן שבימים כתיקונם אסורה עלינו השהייה. ה"רגע" התארך לכדי רגעים ארוכים ואת הצו טרם ראינו:"עוד כמה דקות המ.פ. יביא את הצו" אמר המפקד. הוא וחברו שמחו על החברה שנקרתה להם והפיגה את השעמום, בניגוד לחבריהם שמבטם אמר טינה ומיהרו להתרחק מעמנו.

שמענו שבכל ערב, עם סיום המשמרת, נערכת שיחת מוטיבציה לחיילים, בה מוסבר להם שוב ושוב (ושוב) כמה חשוב התפקיד אותו הם מבצעים ולעובדה: "רק לפני שבוע כמעט היה לינץ' ביהודי שנכנס לאר-רם!"

– תמיד לינץ'( לעידוד המוטיבציה) ותמיד כמעט, תמיד ביהודי.

לאחר דקות ארוכות הודו שני בני שיחנו שאמנם אין הרבה היגיון בהוראה שלא לאפשר לנו להמשיך בדרכנו, שהרי הדרך הנגדית, המובילה מתוך מחסום קלנדיה פתוחה בפנינו.

"אבל", אמר המפקד:"זו הפקודה. אני רק ממלא הוראות"…

עשרים דקות חלפו ומפקד הפלוגה, רב-סרן, הגיע מלווה בפמליית אנשי צבא כדי להראות לנו את הצו החתום ע"י האלוף (מיל.) יאיר נווה. התאריך המוטבע עליו : דצמבר 2006, זמן קצר לאחר לידתו הרשמית של המחסום.

בטון כעוס עד רשמי הפטיר כלפינו:"מה אני יכול לעזור?" – אנחנו לעזרתו לא נזקקנו, ביקשנו שלא יפריע. אבל הוא/הם כן הפריעו: הפריעו לנו להמשיך במשמרת. הרס"ן עצר את התנועה לשני הכוונים כדי שנוכל לעשות סיבוב פרסי בקלות ובבטחה (בכל זאת אנחנו יהודיות בעלות זכויות יתר) ושבנו על עקבותינו.

.