אבל למה ככה? – נמלטה השאלה מפינו למראה הזאטוטים המטפסים על מדרגות המתכת הגבוהות מרגליהם בפשפש.

6:45 שיח’ סעד

בדיקת תעודות, תכולת השקית, עוברים. אחד-אחד. אין אנשים רבים, ואם אין בדיקה שמתמשכת מדי – אין תור. רק הקטנים עוברים היום ללא תור וללא בדיקה.

7:40 הפשפש [ממולץ לצפות בסרטון שנשלח לרשת)

תזוזת החומה מזרחה החזירה מעט חיים למפעל האלומיניום. יותר בתים נכללים כעת בצד הירושלמי של החומה. בבתים הקיצונים, שהחומה נוגעת בהם, הפכו החלונות והמרפסות הפונים מזרחה לכלובים מצופי סורגים וגדרות. כעת הפשפש סגור לחלוטין והוא נפתח פעמיים ביום לילדי הגן בלבד. האם גם הפישפש נכלל ברשימת המחסומים שהוסרו?

אישה שבקשה לעבור מזרחה לבקר חולה נשלחה למחסום הזיתים, כלומר: עליה לעבור מרחק גדול רק כדי להגיע לצידה השני של החומה.

ליד מנזר הנשים עומדת אחות ומצפה לבוא ילדי הגן. היא סיפרה שבגן לומדים 51 זאטוטים, 7 מהם מהכיוון הירושלמי והשאר באים ממזרח. ראינו את הגן המטופח שחצרו מוקפת חומה. על-אף הציורים הבהירים שצוירו על הבטון המראה מכמיר לב.

הפשפש הוא פתח צר בתוך אחת מהבטונדות של החומה. משום מה הבטונדה הזו, והיא בלבד, ממוקמת גבוה מאוד. כך חייבים לטפס אל הפישפש. מכיוון מערב מטפסים על ערימת עפר תלולה ובצד המזרחי יש מעין סולם מדרגות מתכתי.

בערך בשעה 8 הגיע ג’יפ מג”ב והפשפש נפתח. הנזירות ממתינות לקבל את פני הילדים ולעזור להם לרדת בצד המערבי. בצד המזרחי עומדת אחת הגננות ומסייעת לכל ילד לטפס במדרגות הגבוהות מרגליהם. את הקטנים ביותר היא מרימה על זרועותיה.

חלק מההורים מביאים את ילדיהם במכוניתם. קשה לראות את עיני ההורים השולחים מבט אחרון אחר הבן הפעוט הנעלם מעבר לפשפש. עוד רגע והגב הזעיר איננו.

לֵיְלָה, ילדונת בלונדינית מתוקה, בוכייה. מתקשה להיפרד מהאם.

רוב הילדים מגיעים בהסעה.

לדברי אחת האחיות, בשבתות החיילים מאחרים להגיע. רכב ההסעה ממתין וממתין, עד שהוא נאלץ לבצע הזמנות אחרות. כך יוצא שלפעמים הילדים והגננות מחכים שעה ויותר עד שהנהג ישוב לאסוף אותם.

שמונה שנים אנחנו מבקרות במחסומים. למדנו לא לחפש הגיון ושלמילת השאלה “למה?” אין מקום בארץ המחסומים. ובכל זאת, אי-אפשר שלא לשאול: למה ככה?