תרגום: חנה כ.

סיכום
נקודת ההתחלה שלנו, הקו הירוק, כביש מספר 6. ממזרח לקו אנו מודעים היטב לרעיונות שלפיהם האדמה היא "במחלוקת", "מיושבת" או "מופרדת". מה שבולט בסיור שלנו הוא השילוב שבין אפרטהייד, כיבוש צבאי והתנחלות באופן שהוא ללא ספק ייחודי בעולם! התוצאה של תהליך רכישת קרקע ותכנון דמוגרפי הוא מצד אחד מחזה אומלל וטרגדיה אנושית מאידך.
13:40 חבלה
אנו מגיעים מוקדם לשער 1393, סגור ומסוגר בחום היוקד שעה שכתריסר גברים או יותר יושבים על ספסל, מחכים,  במכולה לשעבר הלוהטת עד רתחה (מקו הספנות של צים, נדמה לנו). הצבא מגיע אחרי 13:45, וגם אז רק שני חיילים יורדים מן ההאמר אשר נחפז חזרה אל תוך האבק החם של מחסום ההפרדה.
13:55 – השערים עדיין לא נפתחו והחייל, עונה בתשובה לתלונתנו שהוא לא יכול "לפתוח את השער לבדו", ושהוא מחכה לעוד שלושה…
כאשר אלה מגיעים יש עוד ציפייה של חמש דקות כאשר הם עובדים באיטיות מורטת עצבים, בעוד סוס, עגלה רתומה לחמור, טרקטור, אופניים ובערך 20 פועלים מסתדרים כדי לעבור במחסום ההפרדה. רק אישה אחת – שאותה אנו מכירים מראס עטיה שהרי פעם, לפני זמן לא רב, יכולנו לעבור את מחסום ההפרדה שם (ולא עוד) ולהצטרף אליה בביתה, לאכול אבטיח. היום יש לה עדיין את אותו הג'וב בישראל, היא עדיין משלמת 50 שקלים חדשים בחודש תמורת רישיון העבודה שלה שהוא בתוקף עד לסוף השנה הזאת, עכשיו היא לא יכולה להתקרב אל הכפר שלה מבלי שתעבור דרך השער הזה ואז היא נאלצת לקחת מונית מן הצד השני ולנסוע כל הדרך לראס עטיה. היא רק דוגמא אחת לשליטה הפוליטית והכלכלית על הפלשתינאים על ידי הכובש.
בדרכנו עמוק יותר למרחב התפר, אנו מסיירות לאורך אלפי מנשה, ההתנחלות שמתגאה בפרסומות לבתים חדשים על הכביש המוביל אליה, קרוב לעצב ולעוני של הקהילה הבדווית המרוחקת מרחק של מספר מטרים בלבד. ממש לפני הכניסה הנעולה להתנחלות יש מוצב שמדגיש בצורה ברורה כיצד קווי המתאר גולפו כדי ליצור את מחסום ההפרדה, כביש למטה וה"חומה" – גבוהה כמו החומה בירושלים, כפי שהתגאה בפנינו חייל אחד – ממעל. האופן שבו מחסום ההפרדה מתעקם נועד בבירור כדי לתחום את ההתנחלות הגדלה ותכניות ההתרחבות שלה עד לבליעה מוחלטת של מה שנישאר ממרחב התפר.

דרך 55
אין מה לדווח, ג'יפ צבאי חבוי בצד הדרך באל-פונדוק, ושום סימני חיים, בינתיים, במוצב של שבות עמי קרוב לקדומים.
ג'ית והדרך לבית איבא ולשכם
שום דבר לא קורה בהצטלבות עצמה אבל מתרחש מחזה מפתיע כאשר מכוניות, מוניות ואפילו אוטובוס של חב' טאניב  נראים יורדים מן הדרך לסארה. אנו מחליטים לברר. הדרך פתוחה לרווחה ובמקום אשר בו, פעם, בעבר הרחוק המעורפל. לפני ארבע, חמש או יותר שנים, היה מחסום ומשאיות סיפקו מים לכפרים שמעבר לו, היום הכביש פתוח (ובכפרים לפי מיטב ידיעתנו יש מים המסופקים בצינורות כפי שהם היו מסופקים ומסופקים עדיין להתנחלות קדומים). הכביש הוא במצב טוב, וקרוב לפסגתו יש מראה מקסים לצפון ולמערב, בעוד שממזרח לנו שוכנת שכם, קרוב אלינו, עם מבני מגורים חדשים בעלי מראה מהודר סמוך למקום שבו אנו פונים אחורה. בהצטלבות דרכים חדשה למשעי ומתוכננת ומהונדסת לתפארת יש שלט גדול שהכביש הזה נבנה בעזרת US AID. לו היינו ממשיכים ישר קדימה היינו מגיעים למרכז שכם. תחת זאת אנו נוסעות במורד הכביש התלול המכוסה באספלט (עדיין שחור) אשר העצים הגדלים לצדדיו נראים כסופים יותר מתמיד בשל עבודות הסלילה ואבק הקיץ, ישר לתוך מה שהיה פעם מחסום בית איבא. הכל שקט, אין הרבה תנועה בשעות המעטות שנשארו עד סוף הרמדן, הקיוסקים הישנים סגורים כולם היטב: כל התפאורה, עם המחצבה הנטושה מאחור, נראית כמו משהו מתוך הרקע של סרט הוליוודי. הנגרייה הסגורה של האחים חווואש מתהדרת בשער ברזל חדש מרשים למראה, מרכז קניות חדש שעדיין לא נפתח נבנה ליד דיר שאראף, ויש עתה כמה מקומות לאורך הדרך שבהם מוכרים כדי חימר בעלי עיצוב סבוך. במינימרקט אנו שומעים שהכביש החדש שאותו "חקרנו" זה עתה נפתח לפני ארבעה ימים בלבד.
שבי שומרון
כביש 60 לג'נין שנסלל זה מכבר, גם הוא הודות ל-US AID  נפתח עתה לתנועה ונמצא שם מחסום כמו שהיה במשך שנים רבות על פסגת הגבעה  מחוץ לכניסת הבסיס הצבאי לשבי שומרון. יש כאן תנועה רבה. אנו שמים לב שטנק צה"לי (ריק) חונה לא רחוק מכאן, האמר   לפנינו, חוסם את הדרך במעלה הגבעה המבוצרת, וכאשר אנו מתכוננות לחזור ולרדת מן הגבעה, אנו מוקפות לפתע בלהקת חיילים. אנו שומעים מן המפקד שהכביש פתוח למרות ש"הם" עדיין עובדים מן העבר השני של המחסום ("אין שם שום דבר מעניין ליהודים ישראלים") כדי שאפשר יהיה להגיע לחומש (להגיע אל ההתנחלות המנותקת, באמת?). בנקודה זו מפקד ההאמר  מנסה לשאול עוד שאלות תוקפניות אך מסולק ומושתק על ידי מפקד המוצב בשבי שומרון.
ענבתא
התנועה מאיטה כאשר היא חוצה את נקודת הגישה המסובכת לטול כרם, אולם שום חייל לא נראה באופק.
ג'וברה
שוטרת צבאית נימוסית עוזרת לנו להמשיך ל:
16:00 ארתאח
אנשים רבים ממהרים ברוח טובה לבנין המסוף אשר שם, לא יאומן כי יסופר, שמונה דלפקים פתוחים כולם לשרת את מעט הפועלים החוזרים ביום הקודח הזה. אדם שנושא מאוורר עומד נאבק לעבור דרך השער המסתובב הצר אל האולם שבפנים, ואומר ברוח טובה "ובכן, היה טוב יותר לו היה מיזוג אוויר אך בינתיים…"

יש רק עוד מספר שעות ל"איפתר".
 

.
 

."