נסענו לקלנדיה דרך ג'בל מוכאבר ושיח' סעד (רובע בג'בל מוכאבר שהוגדר כ-"לא בירושלים" אע"פ שג'בל מוכאבר עצמו נחשב כחלק מירושלים).  בהתחלת הדרך, עקבנו אחר השילוט לנוף ציון (התנחלות ישראלית), המקום היחידי שצוין בשילוט למרות שהשכונות הפלשתיניות גדולות בהרבה.  למרגלות הגבעה, היכן שהדרך פונה לשיח' סעד, ראינו ציוד כבד נוגס באדמה.  תגובתנו המיידית הייתה שמוסקוביץ’ בונה שם התנחלות חדשה, אז עצרנו את המכונית והלכנו לברר.  נשמנו לרווחה כשסיפרו לנו שהציוד מכין תשתית למגרש כדורגל שכונתי. 

שיח' סעד

הגענו לשיח' סעד בשעה 14:00 ונכנסנו לשכונה ברגל, כפי שעושים התושבים בעלי היתר או אלה עם תעודות זהות כחולות, עוברים דרך הקרוסלה בגדר ההפרדה. 

מספר מוניות עמדו ליד הגדר ואחד הנהגים הציע לקחת אותנו לראות את הדרך שמחברת את השכונה לכפרים פלשתיניים אחרים שהופרדו מירושלים.  דרך זו היא היחידה הפתוחה לפלשתינים שאין בידם היתרים (וגם הדרך היחידה דרכה ניתן להכניס לשכונה דברי מכולת ודרך הגישה היחידה לאמבולנסים עבור תושבים בלי היתרים).  הדרך נסגרה יום קודם עקב הגשמים החזקים שגרמו לשיטפון בתעלת הביוב הפתוחה שהיא נחל קדרון המנקז את הביוב מסילוואן וג'בל מוכאבר (שכונות ירושלמיות, כאמור) לתוך ים המלח.  לתושבים שטלפנו לבקש עזרה מעיריית ירושלים נאמר שהעירייה אינה מטפלת בבעיות כאלה בגדה המערבית.  בסוף, הסתימה (שגרמה את השיטפון) נפרצה מכוח המים שהצטברו בעצמם ופינתה את הדרך. 

נהגנו סיפר שמצרכי יסוד כגון לחם וחלב מגיעים לשיח' סעד רק פעמיים, שלוש בשבוע.  כששאלנו אם לא פנו לרשות הפלשתינית כדי לשפר את הדרך, אמר לנו שעו"ד ייעץ להם לא לעשות כך שמא צה"ל יסגור את המעבר הקיים לג'בל מוכאבר (דרכו נכנסנו) ואז כולם, כולל בעלי תעודות כחולות, ייאלצו לנסוע בדרך הפלשתינית המצריכה גם עיקוף ארוך.